סגור לרגל שיפוצים: להתגבר על לב שבור

עוד מערכת יחסים נגמרה בסערה וטריקת דלת, ואילו היא נשארה עומדת כמו שדה מוקשים בגשם. פתאום זה מרגיש שיש לה הרבה יותר מדי זמן פנוי ועולה החשש שאולי אין מספיק ממנה כדי למלא את כל החללים האלה. היא מתחקה אחר עקבות ה'אני' שהייתה לפני ארבעה חודשים, מטאטאת הצידה שאריות של ביחד ומפנה בחזרה בכוח זרקור חורק אליה.

עוד בנושא פרידות ושברון לב בערוץ יחסים:

הכינו את הממחטות: שירי פרידה עצובים במיוחד

להיפרד מגלעד שליט - כמו פרידה מאהוב ישן

מי סובל יותר בזמן פרידה: העוזב או הנעזב?

מדהים כמה מהר היא הייתה מוכנה לזרוק את ה'אני העצמאי' לטובת ה'ביחד' שזלג כל כך מהר אל תוך ההוא. כמה אנחנו צריכים שיראו אותנו, וכמה לא קל לראות את עצמך.

לטבוע רק כמעט

היא מהרהרת בטוטאליות שהיא לא מוכנה לחיות בלעדיה, ואז בעמוד השדרה שטובעת כרונית שכמותה צריכה לבנות בקנאות, כדי לטבוע רק כמעט. כדי להרגיש את הקצה ולהמשיך להרגיש אותו, ולא להעלם חלילה בתהום.

היא חושבת על התמסרות לאהבה, התמסרות למישהו אחר, והיא יודעת בליבה שכדי שהיא תהיה שלמה בפעם הבאה צריך לתת הכול. להתמסר לגמרי אבל לא לשכוח לפחות 20 אחוז לשמור, שיישארו שלה.

היא נפרדת בצער מדמיונות של בית, דמיונות של פטיפון, חלל תעשייתי שהם חשבו שאפשר בו. שולחן שלו בצד אחד של החלל, בצד השני שולחנה שלה. מדי פעם מבט אחורה. שניהם מציירים. חיוך. נשיקה מקבלת נשיפה מהיד אל הצד השני, וחזרה לציור. חזרה אליה, אל האני, אל האני של הביחד.

המח מנסה לעכל את השינוי, ונע בין התרגשות לחרדה. המקום בלב בו מישהו נגע בצורה כל כך מושלמת מהבהב אל תוך הנשמה כמו כוויה טרייה מדרגה גבוהה. הזמן מעמעם אותה, הזמן והמילים. אבל היא עדיין מקרינה חיצי מיגרנה מנטאלית כמו שן שמזכירה שמתישהו ועדיף בקרוב, צריך לצלצל לרופא כדי לקבוע טיפול שורש.

תוהה האם יש מספיק ממנה כדי למלא את כל החללים החדשים(איור: הילי עמנואל)

מגדל שמיועד לשניים

כמו קוביות צבעוניות דהויות בגן סגור, מפוזרות ביום שבת, היא אוספת שאיפות שנדחקו לצד. בעצב היא חושבת שהגיע הזמן לחזור ולבנות מגדלים. לחשוב קצת על עצמה. בידיים רועדות היא מניחה קובייה על קובייה, נושכת את שפתה, עוצרת את הדמעות. היא משכנעת את עצמה באלוהים ובגורל כדי להאמין שמתישהו הם עוד יחזרו להיות ביחד, וזה מספיק ליום-יומיים ברצף, בהם היא בונה מגדל שמיועד לשניים.

ימים עוברים בגלים של מציאות. לבד שמח, לבד עצוב. מלבד שמתרגש מכל מה שקורה, מתרגש מכל מה שיכל להיות, שיכל להיות אפילו יותר טוב - ללבד שזה נגמר, שזה סוף המר. היא הגיעה לקיר שאף אחד אחר לא יוכל יותר, ללטף אותה מבעד למשטח לבן של סיד אל בין הלבנים.

היא ממפה את החורים שחסרונו השאיר, וכצרכנית טובה מסלקת שרידים של בזבוז זמן, ומתחילה לחשוב ברמות של ערך. את החור שעד עתה מולא בשיחות קטנות של מתיקות, היא ממלאה בקטעים ממלאי השראה של משוררי עבר ביוטיוב.

את הכפית החסרה בלילה, היא ממלאה בסרטים צרפתיים על אינטלקט ואהבה. את הבגדים שלה היא חוזרת ללבוש בשביל עצמה, ולא בשביל שהוא יסתכל עליה, יפער פה, לשונו תצא והוא יגיד: "אח, את כזאת עוגייה".

תקופה חדשה בפתח. זה הזמן שלה לשים את עצמה במרכז(איור: הילי עמנואל)

שובו של האור

מבלי ששמה לב השמחה מתחילה לחזור אליה, הלב מתחיל להפשיר מקיפאונו ולקפץ בהתרגשות מהלא נודע. הזמן מתמלא בדברים קטנים שהיא עושה בשבילה, והחללים הפעורים מתחילים להרגיש קצת פחות כמו פצעים וקצת יותר כמו מקום פנוי ליופי, למיליוני דברים לעשות ולאהבה אחרת. היא נזכרת בדברים שגרמו להם להיפרד מלכתחילה, ולאט לאט אפילו זה פחות מזיז אותה.

מבלי שהיא תכננה את זה ואחרי שהיא לא חשבה שזה בכלל יכול לקרות, דברים מתחילים להיכנס לפרופורציה. מה שהיה ההווה המוחלט שלה הופך לעבר, מפסיק לדמם, ומתויק לספריית המח הלאומית שלה כשיעור המי יודע כמה ביחסים.

עוד ניסיון נצבר, חמוץ מתוק, ירח מר. היא עוד לא כל כך מבינה איך לאכול את המעבר, שבראש שלה הדימום עצר. זאת אחרי שרק לפני כמה ימים היא לא הבינה איך להרים את הראש מעל המים של שטף הדימום הלבבי שלא ניגמר. סוף הסיפור, הזמן עבר.

• רוצים לשתף אותנו בסיפורי הפרידה שלכם? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים ואולי נעלה את סיפוריכם לאתר