רומן בהמשכים: חיי רומן פולנסקי על המסך
בגיל 78, חוזר אלינו רומן פולנסקי עם סרטו החדש "אלוהי הקטל" - עוד פרק בדיון האינסופי של הבמאי בתשוקות, אכזריות ואימה, שהוקרנו על המסך כשיקוף טרגדיות העבר שלו. הקולנוען אורן בן-סימון על חייו ויצירתו של רומן פולנסקי, שהשתלבו זה בזו
"האהבה מקפלת בחובה את זרעי הטרגדיה" אמר רומן פולנסקי באחד מראיונותיו ועתה – לרגל צאת סרטו החדש "אלוהי הקטל" (עיבוד קולנועי למחזה של יסמינה ריזה "God of Carnage") - מן הראוי לבחון מחדש את היסוד שהצמיח מאז שנות החמישים ועד היום מפעל סרטי מופת של אחד מיוצרי הקולנוע הייחודים בכל הזמנים.
- רומן פולנסקי זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין
- זרועות החוק בארצות הברית בעקבות פולנסקי
- אורן בן-סימון מחפש מחוז של שפיות
לא בכדי, כחוט השני הנשזר בין מציאות לבין דימיון, התרחשו טרגדיות מסוגננות היטב בחייו שמחוץ למסך הבד, ואז שוחזרו ונטוו לתוכו בהמשך במילים ובתמונות. אלו אהבות ערטילאיות שמגיעות לכדי מימוש ובאופן פתע נגדמות על ידי מוות, רצח ברוטאלי, אונס, חוזה עם השטן, ושיגעון מוטרף המוביל למעשה ההתאבדות.
הטרגדיות שנשזרו ברצף היצירה
הטרגדיה הראשונה בחייו של פולנסקי (היום בן 78) התרחשה במלחמת העולם השניה, שעה שאמו כאהובה פרוידיאנית ראשונה, נלקחה מגטו קראקוב למחנה ההשמדה בהיותו כבן תשע בלבד. לימים, השחקנית פיי דאנאוויי תלוהק על ידו לסרטו "צ'יינה טאון" (1974), בשל הדימיון המדהים לאמו, לדבריו, בשילוב הפריזורה והטקסוטרה מאותה התקופה.
בסרט תקופתי זה, דאנאוויי נכלאת למלחמה בין גברים כוחניים - בה היא נקרעת בין אהבה כפייתית על ידי גילוי עריות עם אביה (ג'ון יוסטון), לבין בעלה, שותפו העסקי של האב. מנגד ג'ק ניקולסון הבלש הקשוח, מחפש אחר האמת החבויה במקומות אפלים. ואכן במתח שנוצר במלחמה שבין הקטבים הגבריים, לצל המיניות שקיימת במשחק המסתורין עם הבלש, כדור אקדח מפלח את גולגולתה מאחור ומוציא את עינה מלפנים. אכן מה אכזרי הוא רצח האהבה, וזוהי רק סיבת ההתחלה.
פיי דאנאוויי ב"צ'יינה טאון". תחליף אמא בקולנוע
סמוך להרצחה של אמו על ידי הנאצים, אביו של פולנסקי, שהיה לכוד עמו בין חומות הגטו, חתך בעזרת צבת פרצה בגדר התיל, השחיל את גופו הצנום של בנו, והפציר בו לרוץ קדימה מבלי להביט לאחור. את השנים הבאות של המלחמה, פולנסקי העביר בהחבא מפני הצורר בין בית פולני למשנהו ברמת האפשר.
בין המחבואים התקיים הילד מהיד לפה בזכות היותו קטן וזריז, חמקן ופעלתן – סגנון היאה לכל כייס. סגנון היאה לאוליבר טוויסט – שעיבוד שלו ביים פולנסקי ב-2005 מתוך הזדהות מקצועית ומוחלטת יש לאמר עם ילד יתום. שהרי הוא הכיר היטב את שטח ההפקר בין המוות לבין החיים בהיותו תלוי על כאבה של בטן מורעבת, ותאווה מובהקת לשרוד על מנת לחיות, ולמצוא קורטוב אחרון של אהבה לחיים. בגרסא זו נרדף הילד, אוליבר, באופן תמידי על ידי תפיסת עולם מרושעת של המבוגרים המסומנת על ידי רצח הממתין למועד הדין.
עם סיום המלחמה, פולנסקי מצא את אביו ששרד ונשאר לגור עמו בארץ נעוריו. ברם הנער לא סבל את העובדה כי אביו מצא לעצמו אישה חדשה במקום אמו המנוחה, ומיד עזב את הבית ועבר לגור עם קרובים. והינה, בפיצ'ר הראשון שלו, "סכין במים" (1962), פולנסקי מביא סיפור מאבק על ליבה של אישה אחת בין שני גברים בני דורות שונים.
"סכין במים". מאבק בין השמרנות לנעורים בפולין של שנות ה-60
המאבק מתנהל על יאכטה בלב אגם גדול. כאן מסומן הדור הישן, השמרן, בעל ערכים ואף אלמנטים כפייתים ומתריסים. מנגד הנעורים החופשים של דור הביטניקים דה-אז, שכל עולמם הסתכם בתרמיל ואגודל זקוף על מנת לעלות למסע הבא. המאבק הזה בסרט מאויים תמידית על ידי המוות בטביעה, האורב מסביב ליאכטה, ורק מחכה שמישהוא מבינהם יפול לזרועותיו.
ואכן המאבק של פולנסקי נשאר בעינו. זהו מאבק נצחי בחיים כדי להמשיך ולעשות סרטים כהתמודדות צרופה עם הכאב, עם מושג האימה והמסתורין שימשיך ויאפוף את חייו.
פוטו רצח
האימה היא תגובה למוות, כגרדום המאפיל את צלו על החיים. האימה היא התגובה הטבעית לרצח הברוטאלי שהתרחש בשנת 1969 על ידי צ'רלי מנסון וכנופייתו. חבורה זו רצחה את אשתו השניה של פולנסקי, הדוגמנית והשחקנית היפהפיה, שרון טייט, בהיותה בהריון עם ילדו שאמור היה להיות בכורו. המאבק באימה, הוא לשרוד את הימים שלאחר התופת וההספד. ובמקום להכנע, יש למצוא טעם בחיים על ידי היצירה. יש סיבה ליצור, ליצור כדי לחיות, או חלילה לוותר בכניעה נחרצת למרגלות האימה.
ואכן, לכשאימה זו תוצג על מסך הקולנוע על ידי יוצר תכליתי, תהא זו הצפייה בסרטים מסוגו של פולנסקי שתביא את השחרור הנפשי לצופה. האימה היא תגובה לעולם שאיבד את השפיות, את התכלית והמשמעות לנוכח השמים הקודרים של המלחמה על אירופה.
כבר בראשית לימודי הקולנוע של פולנסקי באוניברסיטת לודז', בהיותו בן 22 בלבד, פעפעו לסרטי הסטודנטים הראשונים שלו אלמנטים של אלימות המסומנים על-ידי שרפה, חניקה, וכאוס. כעשור יעבור עד שיצולם הסרט "רתיעה" (1965) בכיכובה של קטרין דנב, בו יציג פולנסקי רצח ברוטאלי על המסך. יופיה המהפנט בצורה יוצאת דופן של בחורה צעירה, מסתיר מאחוריו התקפי חרדה קיצוניים, המביאים אותה לרצוח את הגברים שנמשכים אליה.
הזיות רצחניות. קתרין דנב ב"רתיעה"
והינה – שוב זרעי אהבה קוראים אל הפורענות ומצמיחים את הטרגדיה והאימה. כל שנשאר הוא לפסק את השפתיים ולחסום את הבל הפה מנגד לחשיפה בפני האמת. רק שלא תשוב עוד להתגלם מכורח אובדן האנושיות על ידי האדם, באשר מאבד הוא את דעתו במצב קיום אנושי המכונה, הנורמלי שבשגרת היום יום, הכולל את התשוקה למלחמת ריב ומדון.
שהרי בחזרה לגטו של פולנסקי, ולחוץ חומותיו – "הפסנתרן" (2002) – שבויים על ידו ושגיבורו משוחק על ידי אדריאן ברודי, כמוהו כמנגינה זכה המשוחררת אל החיים אל מול התופת שבמלחמה. האהבה בין הפסנתרן לבין הפסנתר היא שמוצאת את המוזיקה, את הנגינה כמחוללת מחדש את האנושיות, במקום בו היא שכחה להיות. דווקא בלב המאפליה יש למצוא אהבה ותשוקה לחיים.
אדריאן ברודי שורד את התופת בעזרת המוזיקה ב"הפסנתרן"
עולם קפקאי הוא עולם שהולך ומצטמטם כבמנוסת עכבר משיני חתול טורף, עד שבלית-ברירה, נלכד האומלל בפינה, כשהמנוס היחידי הנו קפיצה גדולה ישר אל לוע הטרף. עם בריחתו של פולנסקי מאותו צוהר שנפתח עבורו בחומת הגטו, עולמו כבמאי קולנוע ימשיך ויתנהל הפוך לחלוטין. סרטיו רק ילכו ויצברו תאוצה עם השנים. הוא עצמו יהפוך לבמאי עולמי מוביל ובעל חתימה קולנועית ייחודית למהדרין. זאת לנוכח אפקט האימה שבסרטיו שנשאר תמיד בשיאו.
אין גיל, יש תרגיל
לזכותו פרסי אוסקר וסרטים שוברי קופות כ"תינוקה של רוזמרי" (1968), בו השחקנית מיה פארו מתעברת על ידי השטן שלא בידיעתה ויולדת לו את בנו בכורו. זאת בשל קנוניה מתוכננת היטב נגדה על ידי אנשי כת שטנית ובעלה (בגילומו של ג'ון קאסאווטס, שזוכה בתמורה להצלחה בימתית כשחקן עולה).
"תינוקה של רוזמרי". השטן מתעתע בגופה ונפשה של מיה פארו
ב"טס" (1979) - אדפטציה לסיפרו של תומאס הארדי - נסטסיה קינסקי, בת זוגו של פולנסקי דה-אז, נאנסת על ידי בן אצולה המכתים את טוהר שמה. סרט זה יסתיים אף הוא ברצח ברוטלי ועלייה לגרדום של היופי ותמימות הנעורים. מעניין כי שנתיים לפני צילום הסרט, הואשם פולנסקי בשידול דוגמנית קטינה בת 13 בעת שצילם אותה לשער מגזין יוקרתי בדירתו של ג'ק ניקולסון חברו.
לדברי פולנסקי הוא לא היה המאהב הראשון שלה. נראה כי אדם בעל ראש של חלום, מעדיף לשכוח את הגיל המותר בחוק, בעבור הערך הסנטימנטאלי לאותו רגע חולף, אותו הוא מבקש לכבוש ובדרך זו לשמרו. יום לפני גזר הדין במשפט, עזב פולנסקי את לוס אנג'לס ועד היום תלוי ועומד נגדו צו הסגרה לארצות הברית, אליה לא שב. עשייתו הקולנועית מתרחשת מאז תחת שמי אירופה. פרשיה זו נותנת אותותיה ב"ירח מר" (1992) המביא את סיפורה של אהבה הרסנית בין סופר מבוגר לעלמה צעירה שמסתיים כדרכו ברצח ולאחר מכן בהתאבדות.
אהבה, תשוקה, אלימות ופערי הגילאים ב"ירח מר"
בעברו של פולנסקי יצירות מופת נוספות, שעל אף היותן בדויות, ניתן לראות בהן סרטים אישיים. כך ב"הדייר" (1976) אודות אדם שמובל לשים קץ לחייו ספק על ידי רוח רפאים ו/או לחץ חברתי, ספק בשל שיגעון שמשתלט על נפשו; עיבוד עקוב מדם ל"מקבת" (1971);
קומדיית הערפדים השחורה "תסלח לי אתה נושך את צווארי" (1967); ו"פראנטיק" (1988), סרט פעולה של זוג במנוסה בכיכובם של הריסון פורד ועמנואל סנייה המדהימה (אשתו של פולנסקי מאז ועד היום והצעירה ממנו ב-33 שנה). ועוד ועוד.
על אף שאת רוב התסריטים פולנסקי כלל לא כתב לבדו, כי אם היה שותף מעשי בהתהוותם - המשיכה לנושאים הטרגיים והקשר הכלל-לא-מקרי בבחירתם, כמוהם כאמת אינטואטיבית שמוצאת שוב את דרכה אליו ללא רבב, רק כדי שהאנושיות או אובדנה, יחשפו אליה במקום בו היא חבויה.
אורן בן-סימון הוא במאי, תסריטאי ומשורר
לפנייה לכתב/ת 
