נתניהו, בן-גוריון והדילמה האיראנית
ראש הממשלה דיבר מעל קברו של בן-גוריון על הקמת המדינה, אבל דבריו כוונו למקום אחר - לאיראן: "כולם אמרו לו: זה לא הזמן, לא עכשיו. כולנו נמצאים כאן היום, כי בן-גוריון קיבל את ההחלטה הנכונה בזמן הנכון"
מעל קברו של דוד בן-גוריון, בנאום שבפרספקטיבה היסטורית עוד עשוי להיות סימן דרך לבאות - בעיקר בהכרעה בעניין איראן - השווה עצמו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לאב המייסד של ישראל, למנהיג שהכריע בשעה גורלית על הקמתה של מדינת ישראל, למרות האיומים, הסכנות, החששות והלחצים. דבריו של נתניהו על קברו של בן גוריון אינם מותירים עוד מקום לספק: ראש הממשלה רואה בהחלטה שיצטרך לקבל לגבי דרך הטיפול בגרעין האיראני החלטה גורלית, שוות ערך להחלטה אם להכריז או לא על הקמת מדינה. להיות או לחדול.
נתניהו דיבר על בן-גוריון, שקיבל הכרעה היסטורית, וניכר היה שהוא מדבר על המצב הנוכחי שלו עצמו: "מבפנים ומבחוץ, מתוך היישוב ומכל רחבי העולם, הופעלו על בן-גוריון לחצים אדירים, לא לעשות את הצעד הזה. כולם אמרו לו: זה לא הזמן, לא עכשיו. בין הלוחצים היו מדינאים חשובים והיו גם ידידים ונציגים נאמנים של היישוב העברי ושל הציונות. אלה הזהירו את בן-גוריון שההכרזה על המדינה תביא לפלישה של צבאות ערב למדינה העברית העוּברית ולמערכה כבדה וקשה".
"בן-גוריון", סיפר נתניהו, "לא התעלם מהאזהרות הללו. הוא הבין היטב שיש מחיר כבד להחלטה, אבל הוא האמין שיהיה מחיר עוד יותר כבד לאי קבלת ההחלטה. כולנו נמצאים כאן היום, כי בן-גוריון קיבל את ההחלטה הנכונה בזמן הנכון. הוא שקל והתלבט זמן רב, אך בסופו של יום היה מוכן לקבל החלטות קשות למען עתיד העם.
"היום כולנו מסכימים שזאת הייתה החלטה שקולה, נכונה ואחראית, אבל צריך לזכור שבן-גוריון התקשה, התקשה מאוד אפילו, להעביר את ההחלטה על הכרזת המדינה במינהלת העם, הממשלה של אותם הימים. תוצאות ההצבעה היו שישה בעד, ארבעה נגד. שערו בנפשכם מה היה קורה אם קול אחד היה עובר מצד התומכים לצד המתנגדים. אם בן-גוריון לא היה נחוש דיו, אם היה מחמיץ את הרגע, מי יודע מה היה עולה בגורל עמנו ומדינתנו".
אולמרט ושרון קדמו לו: השינוי מתחיל אצל בן-גוריון
נתניהו סיכם את דבריו בתקווה "שתמיד נפעל בשיקול דעת, באומץ לב ובנחישות כדי לקבל את ההחלטות הנכונות שיבטיחו את עתידנו וביטחוננו". כמו בן-גוריון, גם נתניהו נתון ללחצים. גם כיום, כמו אז, מאיימים על המנהיג שהכרעותיו עשויות להביא לקטסטרופה. גם הוא, כמו מייסד המדינה, נתון ללחצים מבית ומחוץ, מיריבים ומחברים. האחרון שבהם היה שר ההגנה האמריקני, ליאון פאנטה, שהזהיר את ישראל שלא תפעל לבדה. אלא שאת ההכרעות, הוא אומר, צריך לקבל בסופו של דבר המנהיג. ואני הוא אותו מנהיג.
מן המעמד הזה בדיוק חוששים מבקריו של ראש הממשלה: מן המעמד המשיחי כמעט שאליו מתגלגל ונכנס יותר ויותר. נתניהו ואהוד ברק אינם בהכרח ההרפתקנים הגדולים בהיסטוריה. הם אולי גם לא אמיצים גדולים, והססנות היא דווקא תכונה בולטת יותר בדרך קבלת ההחלטות שלהם. אלא שלעתים, הדינמיקה חזקה מן המנהיגים, וכך גם הרטוריקה. הימים הם ימים של נרטיבים לאומניים, של מאבק על קיום, רטוריקה המדגישה את הצורך להכריע. ומי יכול להכריע, אם לא המנהיג, האיש היחיד שידיו על ההגה?
בסביבתו של נתניהו אומרים כי לא התכוון בצורה מפורשת לאיראן. באותה הנשימה מאשרים כי מי שישווה את ההכרעה של בן-גוריון על הקמת המדינה וההכרעה להפציץ באיראן - לא יהיה לגמרי הזוי ומנותק מהמציאות. נתניהו רצה להעביר מסר, והצליח: ברחבי העולם כבר בודקים ומנתחים את נאומו, בוחנים כל אות וכל מילה, מנסים להבין למה התכוון. בישראל החליטו להמשיך להפעיל לחץ על העולם, להדגיש שכל האופציות על השולחן. שר הביטחון, אהוד ברק, הביע חוסר שביעות רצון מהסנקציות החדשות שהוטלו על איראן, ולכן - ישראל ממשיכה ללחוץ. אם זה מאחורי הקלעים, אם זה בתקשורת, ואם זה בנאומים דרמטיים על קברו של מי שייסד את המדינה.
קבר בן גוריון הפך בשנים האחרונות למקום שבו שינו פוליטיקאים את עורם, והציגו מול הציבור את עמדותיהם החדשות. בלט בדבריו אהוד אולמרט, אז שר תמ"ת, שטלטל את המערכת הפוליטית באמירות דרמטיות שלא יכלו להותיר אותו עוד בליכוד, המפלגה שבה גדל. גם אריאל שרון כראש ממשלה הצהיר שם לראשונה, על אותו קבר ממש, על הצורך בהיפרדות מן הפלסטינים. אחר כך, כשנבחר לראשות הממשלה, היה מן המנהיגים הישראלים שהלכו הכי רחוק במשא ומתן, והציעו הצעות נדיבות מאוד לפלסטינים, כולל חלוקת ירושלים. וכן, גם זה החל על הקבר של דוד בן גוריון.
לפנייה לכתב/ת 
