תוכנית שלום נגד תוכנית הגרעין האיראנית

הוויכוח על מתקפה ישראלית על תשתית הגרעין האיראנית הולך ומתלהט. כמו בהרבה מקרים אחרים, החיפוש אחר הפיתרון הראוי מתנהל רק מתחת לפנס, מבלי לקחת בחשבון שיש גם פתרונות אחרים, מסוכנים פחות ומבטיחים יותר. אז הנה שלושה נתונים שלא עולים כלל במסגרת הדיון המתנהל כיום סביב השאלה כיצד על ישראל להתמודד עם האיום האיראני ואיומים אחרים.

ראשית, יוזמת השלום הערבית עדיין עומדת על הפרק. במרכזה: סיום הסכסוך, הכרה של כל מדינות העולם הערבי בישראל ונורמליזציה של היחסים עמה, בתמורה להסדר מדיני על בסיס הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 והסכם שלום עם סוריה על בסיס החזרת רמת הגולן. במילים אחרות, מדינות ערב מציעות לסיים את הסכסוך על בסיס הנוסחה הבינלאומית המקובלת (גם על ארה"ב ושאר ידידותינו), שהורתה בהחלטה 242 מ-1967, שאותה קיבלה גם ישראל.

עוד בערוץ הדעות:

הצבנו מראה בפני היורדים, וזה פגע / זיו תדהר

דגן והגברים-גברים יגדלו דמוקרטיה? / אסתר הרצוג

שנית, בימים אלה התפרסמו תוצאות מחקר מקיף של דעת הקהל הערבית, שערך פרופ' שיבלי תילהאמי ממכון ברוקינגס בוושינגטון. בדומה לנתונים משנת 2009 ו-2010, 67% מהאזרחים הערביים במדינות שנסקרו, (מצרים, ירדן, מרוקו, לבנון, איחוד האמירויות וסעודיה), מוכנים להסכם שלום עם ישראל על בסיס פיתרון של שתי מדינות בגבולות 67'. רק 25% אינם מוכנים לשלום גם בתנאים אלה. במילים אחרות, יוזמת השלום של המנהיגים הערביים משקפת גם את הלך הרוח הציבורי בעולם הערבי. לכך משמעות רבה בימים של "אביב ערבי", כאשר לדעת הקהל יש משקל חשוב מבעבר בקביעת המדיניות.

ההרפתקה של ברק ונתניהו תגבה מחיר כבד (צילום: גיל יוחנן)

שלישית, אפילו מנהיגים איראניים, כולל אחמדינג'אד, שהתבטאו בנושא באופן פומבי, אמרו שאם יושג הסדר ישראלי-פלסטיני על בסיס שתי מדינות בגבולות 67', הם יהיו מוכנים לקבל אותו.  הסדר מדיני שיהיה מקובל על הפלסטינים ועל העולם הערבי יכרסם משמעותית במאמץ האיראני לפעול נגד ישראל וממילא גם בעוצמת האיום הגרעיני הנובע ממנה.

לעמדות אלה של אויבי ישראל אין כמעט כל ביטוי בדיון הציבורי. ראש הממשלה מדמה את מצבנו למצבה של צ'כוסלובקיה ערב משבר מינכן, כשזו הופקרה לידי היטלר על-ידי בריטניה וצרפת. הוא שוכח להזכיר שבניגוד לצ'כוסלובקיה, לישראל יש (על פי מקורות זרים כמובן) את היכולת להשמיד את איראן ואת כל העולם הערבי בלחיצת כפתור, או לכל היותר כמה כפתורים. שר הביטחון מרמז על כך שחלון ההזדמנויות לתקוף את איראן הולך ונסגר ולכן, במשתמע, צריך לפעול מיד. הוא גם יודע שמהלך כזה יגבה מחיר דמים כבד ביותר. ברק גם מתעלם מההשלכות ארוכות הטווח, כאשר לאחר המתקפה הזו האיראנים, כמו שהבהיר שר ההגנה האמריקני, יגיעו בכל זאת לנשק גרעיני.

לא צריך להיות מוח אנליטי מזהיר כדי להעריך שמצבנו אז יהיה מסוכן בהרבה שכן שהמוטיבציה שלהם לנקום תהיה גבוהה הרבה יותר. אמת, לאחרונה נשמעו קולות של מספר עמיתים ישראלים של ד"ר סטריינג'לאב האגדי, הגורסים כי גם הטלת פצצת גרעין על ישראל אינה סוף העולם. לדעת אחד מהם הנזק יהיה, לכל היותר, 200 אלף הרוגים ובזה ישראל יכולה לעמוד. לדעת אחר, פצצה איראנית תגרום להרס שכונה אחת בתל-אביב וגם זה, במשתמע, נזק נסבל. מנגד יש הגורסים כי ישראל היא "מדינה של פצצה אחת", קרי כזו שלא תתאושש מפגיעה גרעינית אחת. אין לדעת מה יקרה, אבל אפילו אם יתממש התרחיש "האופטימי", לחיות כאן כבר לא יהיה תענוג.

קיום "הבית השלישי" תלוי בהסדר שלום

על האלטרנטיבה מדברים, אם בכלל, הרבה פחות. תהליך השלום אינו פופולרי כיום, ומכיוון שרוב הציבור שומע רק את קולות השטנה הבאים משכנינו, מלחמה הופכת לחלופה העדיפה. אבל אם לוקחים בחשבון את עמדות הרוב הדומם יותר בעולם הערבי ואת השלכותיו של הסדר כולל על מדיניותה של איראן כלפי ישראל, עולה בברור כי הדרך להבטיח את קיומו של "הבית השלישי" אינה עוברת בהפצצות על מתקני הגרעין בנתנז ובבושהר. היא גם לא עוברת בהתעקשות על התנחלויות כאלה או אחרות שלדעת כל המומחים הן, לכשלעצמן, חסרות כל ערך ביטחוני.

הדרך להבטיח את ביטחונה ושגשוגה של ישראל עוברת, בראש ובראשונה, בערוץ ההסדרים עם הפלסטינים, המוכנים על פי העמדות הרשמיות האחרונות שהציגו ל"קוורטט" למדינה מפורזת בגבולות 1967 וחילופי שטחים, שעל גבולותיה ישמרו כוחות בינלאומיים. ההצעה הזו עולה עם האינטרסים הביטחוניים של ישראל וקבלתה תצמצם את המוטיבציה האיראנית והערבית להשתמש נגדנו בכוח. עד עתה הוכיח נתניהו במעשיו (אף כי לא בדבריו) שהוא אינו מעוניין בכך. במובן זה, האסטרטגיה שהוא וממשלתו אימצו היא אסטרטגיה הרפתקנית שלטווח ארוך עלולה לסכן את קיומה של ישראל.

אין כאן שאלה של מי יותר פטריוט ומי פחות. כולנו רוצים בקיומה, שגשוגה וביטחונה של המדינה. הגיע הזמן לחזור ולהתווכח על הדרך הנכונה והריאלית להשיג זאת.

פרופ' אורי בר-יוסף, המחלקה ליחסים בינ"ל, אוניברסיטת חיפה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il