חסר בית: דוקי דרור על האדריכל אריך מנדלסון

יוצר הסרטים הדוקומנטרים הישראלי דוקי דרור ("אדום, שחור, כחולבן", "השכן של ישו", "המסע של ואן") עוקב בסרטו החדש "מנדלסון-חזיונות בלתי פוסקים" אחרי חייו ויצירתו של אריך מנדלסון, מהאדריכלים המשפיעים ביותר במאה ה-20. בטור אישי ל-ynet מספר על הבמאי על יהודי צעיר בגרמניה, שנמלט מהנאצים ויצא לנדודים אחר מקום לקרוא לו בית ועל משיכתו האישית לסיפורו של האדריכל הנודע בימים אלה - 58 שנים לאחר מותו:

צפו בטריילר של "מנדלסון-חזיונות בלתי פוסקים"

כנראה שאין לי חוש טיימינג טוב לחדשות. הארץ הזו היא כמו סירה במים סוערים ואני, בתור דוקומנטריסט, שמנסה להיות קשוב למה שקורה בחברה, נסחף במשך שבע שנים ארוכות דווקא אחרי דמות היסטורית. דמות שעולם האמנות קצת שכח, למרות שהוא היה אחד מהמהפכנים שלה, אחד ששינה מושגי יסוד בארכיטקטורה.

מצלמים בבית מנדלסון בברלין(צילום: איטה גרינברג)

למה לעשות עכשיו סרט על אריך מנדלסון? על ארכיטקט גרמני-יהודי שנשכח? על התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה? את מי זה אמור לעניין דווקא עכשיו, כשעימות גרעיני גועש עלינו ממזרח, משבר כלכלי עולמי רוגש ממערב ובתווך כוחות קיצוניים שמשתלטים על הדמוקרטיה?

מקובייה לצורה מופשטת

אז נכון שכשמסתכלים על המוזיאון לאמנות מודרנית בבילבאו, או על בית האופרה בסידני, או הגוגנהיים בניו יורק, לא מבינים בדיוק מאיפה הגיעה ההשראה להפוך קובייה פשוטה של בניין, לצורה מופשטת ודמיונית. למי שגרם לכך שבניינים יכולים לעוף, לשוט, או להראות כאילו הם נעים במורד הרחוב היה שם - אריך מנדלסון. אבל את מי זה אמור לעניין היום כשהמזרח התיכון על סף פיצוץ, וכמילותיו של מנדלסון אז, "מיליונים רצים למלחמה שבסופו של דבר תטרוף אותם"?

מנדלסון חי בתקופה של שינויים דרמטיים. פעם חייל גרמני בחזית הרוסית במלחמת העולם הראשונה, ואחר כך יהודי נרדף שחייב לברוח מגרמניה. פעם ציוני מאמין ב"ברית שלום" ואחר כך מהגר ממורמר לאמריקה. העולם שלו השתנה מקצה לקצה ועדיין הזהות שלו לא התערערה.

מגדל איינשטיין. מה מנדלסון ראה בכוכבים?

לא הזהות היהודית שלו היא זו שהחזיקה אותו. לא זהותו הגרמנית, או זהותו הציונית. בסיס הזהות שלו היה אחר וכנראה הרבה יותר יציב. הוא היה אמן ומודרניסט. הניסיון הבלתי פוסק שלו להגשים רעיונות אמנותיים, הוא שהחזיק אותו בחיים ובפוקוס עם עצמו, בזמן שעשרות מיליונים נקצרו בשם הדת, בשם הלאומיות ובשם האידיאולוגיה.

די הרבה זמן אני עושה סרטים על ההווה הישראלי: על הסכסוך, על הזהות הישראלית, על הקצוות החברתיים והשוליים התרבותיים. הדמויות שמעניינות אותי, שאת הסיפור שלהן אני מחפש, הן דמויות שעברו חוויה של עקירה או של קונפליקט זהויות. ואן נויין, המשוררת התל אביבית ממוצא וייטנאמי ב"המסע של ואן", ג'והר אבו לאשין, המתאגרף אלוף העולם הישראלי-פלסטיני ב"השכן של ישו", משה רחמים שסוחב את עליית אתיופיה על גבו ב"מעבר לנהר", או אבא שלי, יצרן החנוכיות שמנסה לשכוח את בגדד בלי הצלחה ב"פנטסיה שלי".

ה-Mosse Haus בברלין. על פי מנדלסון(צילום: Beek100)

כולן דמויות שחיות סיפור של גלות, פנימית או חיצונית, גלות שמהדהדת לי משהו מאוד אישי. אריך מנדלסון, דמות מהעבר הנשכח שברח מגרמניה ומאז לא מצא בית, חי גם הוא בגלות דומה. רציתי להפיח בו חיים, להעביר את החדשנות, המהפכנות והחתרנות שלו לצופה בן זמננו. דמות מזמן אחר, ממקום אחר, בקונטקסט אחר. לספר על מישהו שיוצא מהבית ומרגיש שהוא יכול לשנות את העולם.

עיר לבנה עם כתם

ב2003, אונסקו הכריזה על מתחם העיר הלבנה של תל-אביב כעל אתר מורשת עולמית. כשניסיתי להבין מה לעיר הזאת, שגדלתי בה ומעבר לסימפטיה תמיד נראתה לי קצת מכוערת ומוזנחת, לבין הכרזה בעלת משמעות תרבותית ואסתטית עולמית, התחלתי להסתכל על בניינים שעד אז לא ממש התייחסתי אליהם וניסיתי להבין מאיפה העיר הזאת צצה. בראש של מי נולד הסגנון שמכנים אותו "הבאוהאוס" של העיר הלבנה, מהו המקור של הרעיונות המודרניים האלה?

בית ויצמן ברחובות. ישראל בביוגרפיה של מנדלסון(צילום: מיכאל יעקובסון)

מהר מאוד זה הוביל למנדלסון. כאילו כולם יודעים שתל אביב זה מנדלסון, אבל אז התברר לי שהוא בכלל לא בנה בתל אביב, ולמרות זאת השפיע על כל אחד מהארכיטקטים שבנו אותה. כמה מפתיע שאדם שלא בנה בניין אחד בעיר, ואפילו הסתייג מהסגנון הארכיטקטוני שלה, הופך לבעל השפעה כל כך משמעותית בה?

באוהאוס בנוסח אריך מנדלסון בברלין(צילום: איטה גרינברג)

תל אביב וישראל היו רק תחנה אחת קצרה בדרך של מנדלסון. בכל מקום שאליו הגיע, הוא השאיר חותם. כאן הוא השאיר כמה יצירות, כמו בית הנשיא ויצמן ברחובות וספרית שוקן בירושלים, שבהן משתקף החזון שלו לגבי הארכיטקטורה בארץ ישראל. כמה אופייני שכאן פירשו אותו לגמרי אחרת ממה שהתכוון. מספיק להביט בנוף שנשקף היום מחלון חדר העבודה של ויצמן - שורה של בנייני קומות אלימים בסגנון "הולילנד", כדי להבין את ניצחון החומר על הרוח בישראל.  

בית ויצמן. מתוך "מנדלסון - חזיונות בלתי פוסקים"

יכול להיות שהרוח של המקום הזה כבר הובסה על ידי הפנאטיות של הכסף, הלאומניות והדת. אבל גם מנדלסון חי ברגעים בהיסטוריה שבהם לא היה סיכוי לרוח ובכל זאת, כמו חבריו, אלברט איינשטיין, פריץ לאנג ואחרים, הוא המשיך להילחם על ביטויי האמת שלו.

בית האופרה בסידני, אוסטרליה. יצירת פאר(צילום: MCT)

מובן שכאן לא היה לו שום סיכוי בעליל ולכן הוא עזב די מהר. ולא שהוא לא שילם מחיר על גחמותיו האמנותיות - הוא שילם. מנדלסון נדד בין ארצות ויבשות, כשהוא בונה כמה מנפלאות הארכיטקטורה המודרנית,

אבל בערוב ימיו לא היה לו אפילו בית משלו. הסנדלר הולך יחף? זה לא המשל היחידי של מנדלסון. הוא איבד את אחת מעיניו כבר בתחילת הקריירה שלו והסכנה לעין השנייה שלו תמיד איימה.

כל ארכיטקט תלוי בתפיסה תלת-מימדית, והנכות של מנדלסון היא עוד פרט מפתיע שמגלה משהו על גאונותו. ואז באה הטרגדיה הגדולה של האיש הגדול הזה. בשיא המלחמה באירופה, כשמיליונים מבני עמו מושמדים בתאי הגזים, הוא בוחר לעשות מהלך אחד ששם את כל הקריירה המפוארת שלו על לשון המאזניים.