טאש אוו: "קשה לא לכתוב על פוליטיקה"

את הרומן השני שלו, "מפת העולם הבלתי נראה", כתב טאש אוו מבלי שידע בדיוק במה הוא יעסוק. "התחלתי על-ידי מחשבה על הדמויות שלי, וברגע שהרגשתי שאני מכיר אותן ואת אופיין, התחלתי לבחון את הצורות השונות של הנרטיבים שיכולים להתאים להן," הוא מספר ממקום מושבו בלונדון. "מעולם לא היו לי קווים מנחים," הוא מוסיף. "לכל רומן יש את הקצב שלו ואני מנסה לא להציב חוקים כלל. הכללים הבודדים שיש לי קשורים לטכניקה - המכאניזם של הכתיבה. כשאני מתחיל לכתוב רומן, אנסח זאת כך: זאת עבודה, ואני מוכרח ללכת למשרד כל יום, גם אם אני מרגיש עייף או מעט חולה".

ראיונות עם סופרים בערוץ הספרים :

• שירה סטופל כותבת על ההתנקות
• הילה בלום עוברת לקדמת הבמה
• רונה אלקולומברי-דז'ובס חוזרת למצרים
  

"מפת העולם הבלתי נראה". לחיות תחת קולוניאליזם (עטיפת הספר)

מהיכן נובעת המשמעת הזאת? ייתכן והתשובה נטועה בביוגרפיה של אוו, ובאופן בו בחר לעצב את עתידו. הוא נולד בטאיפה, להורים ממוצא מלזי וגדל בקואלה לומפור, בירתה של מלזיה, הגובלת במזרח עם אינדונזיה. כבר בגיל שמונה-עשרה עזב את ביתו ועקר לאנגליה ללימודי משפטים ועבד בלונדון כעורך דין. במהלך עבודתו התחיל לכתוב את ספר הביכורים שלו, "חנות המשי", שזכה להצלחה כבירה ואיפשר לו להתמקד בכתיבה. התוצאה היא הרומן השני שלו, שראה אור לאחרונה בתרגום לעברית של ענבל שגיב-נקדימון בהוצאת "גרף", שגם פרסמה את "חנות המשי".

לאחר ההצלחה של ספר הביכורים, הרגיש אוו לחץ גדול, אבל לטענתו, לא מדובר בלחץ שרוב האנשים מדמיינים. "לא חשבתי במונחים מסחריים או כיצד לזכות בפרסים," הוא מסביר. "מנקודת מבט מקצועית, רציתי לעשות משהו שונה, להרחיב את המנעד שלי ולחתור לשינוי, להתנסות. הדברים הללו יצרו מתח ולחץ עבורי כסופר. בדומה למרבית הסופרים, אני חושב שאני לא מודע להצלחה, רק לכישלון. אינני חושב על עצמי כסופר מצליח - ובוא נודה בזה, אחרי שני רומנים בלבד, אני עדיין לא באמת ראוי להיקרא 'סופר'. אני עוד לומר את מלאכתי, כמו חניך נלהב אבל מודע לעצמו. המושג של הצלחה עדיין לא החליף את הפחד מכישלון".

כובשים ונכבשים

"מפת העולם הבלתי נראה" מתרחש בשנות השישים של המאה העשרים, על רקע התגברות המהומות באינדונזיה, שהיתה נתונה בעול הקולוניאליזם ההולנדי. במרכזו של הרומן שני אחים יתומים, יוהן ואדם, שהופרדו בילדותם, בעוד כל אחד מהם זכה לגורל אחר. יוהן אומץ על ידי זוג עשיר ממלזיה, ובדומה לסופר, העביר את ילדותו בקואלה לומפור. אדם לעומתו, אומץ על ידי צייר הולנדי פשוט בשם קארל, המתגורר בעיירת חוף אינדונזית. לאור המאורעות הפוליטיים המשמעותיים, בדרך לעצמאות הרוויה בקורבנות דמים, מחליטים האחים לחפש אחד את השני ואת יקיריהם. דמויות נוספות מאכלסות את הרומן, וכולן מציגות את הפנים השונים של הפוליטיקה המסובכת והתהליכים החברתיים המורכבים שכוננו את התקופה המכרעת הן עבור הכובשים והן עבור הנכבשים.

באיזה אופן הסיפור הפרטי והמטען התרבותי שלך השפיעו עלייך כסופר?

"גדלתי במדינה שעדיין התקיימה בצללים של אלימות אתנית; בכל מקום במחוז היתה אווירה של חוסר יציבות. היו סדרות רבות של מקרים אלימים באינדונזיה ומלזיה בשנות השישים. לא ארחיק לכת ואומר שהיתה אווירה של פוגרום, אבל בהחלט היתה תחושה של נרדפות, בעיקר עבור הסינים. היה לי ברור שהתקריות היו קשורות לא רק לבעיות של גזע, אלא גם לבעיות גדולות יותר של עצמאות ולאומניות - החרדה של הקמת מדינה, החיפוש אחר זהות: מהי משמעות הדבר להיות מלאי או אינדונזי.

"עוד הכה בי שזרים נהגו לראות את רוב המדינות בדרום מזרח אסיה כנבדלות, אז רציתי לכתוב רומן שיחקור את הדרכים ההיסטריות השונות של שתי מדינות מרכזיות באזור. ברמה אינטימית יותר, אני מניח שהרגשות שלי של השתייכות ויחד עם זאת חוסר השתייכות, אשר החלו בבירור בהיותי ילד - השפיעו על הרעיון של שני נערים המנסים למצוא את דרכם במדינות שבעצמן מנסות להבין מה הן - מעין חרדה מהזהות הכפולה".

ואכן, החרדה מהזהות הכפולה, הניסיון לכונן עצמאות, ברמה האישית והמדינית, והאופן בו יחסים בין אישיים משנים את פניהם כאשר הם נתונים במערך לאומי רחב יותר; כל אלו הן תמות מרכזיות ברומן, לצד התעסקות בגזענות, יחסי כובש-נכבש, גורל וקולוניאליזם. אוו טוען כי הוא נתן לנושאים הללו קרקע טבעית לצמיחה, באמצעות מסירת סיפור פרטי על שני אחים יתומים. "הרעיון המקורי הגיע מהדימוי של שתי מדינות - מלזיה ואינדונזיה - שיש ביניהן הרבה מן המשותף, ולרוב אני חושב עליהן כאחים שהופרדו," הוא מבאר.

"אבל ברגע שהתחלתי לכתוב את הרומן, הדבר היחידי שהדאיג אותי הוא הגורל של שני הצעירים, ולא התמות הגדולות יותר. אני משער שהנושאים הללו תמיד יהיו חשובים עבורי שכן הם משקפים את הרקע שלי. אני ילד לדור שלישי של משפחת מהגרים, מיעוט בארץ מולדתי, כמו גם בבריטניה, היכן שאני נמצא כעת. כשהייתי קטן דיברתי סינית עם הקרובים שלי ומלאית בבית הספר, ועדיין - אני כותב כמעט רק באנגלית; גדלתי במודע שאני מיעוט שאינו מוסלמי במדינה מוסלמית - כל הדברים הללו עיצבו את עבודתי במובן לא מודע".

לפיכך, לא מפתיע שהרומנים שלך הם בעלי מודעות חברתית מובהקת.

"בהחלט. בחינה של שינויים חברתיים היא מרכזית מאד ביצירתי, ורבים מהרעיונות לרומנים שלי והסיפורים הקצרים החלו בדרך זו. אבל ברגע שאני מתחיל לכתוב את העמוד הראשון, המושגים הגדולים הללו נעלמים והסיפור משתלט. אני חושב שאם ביקורת חברתית נשארת בחזית, הרומן ייהפך לספר מאד משעמם. בלב כל רומן ישנה מידה מסוימת של חקירה אודות הדרך בה אנו חיים, אבל אנחנו בכל זאת צריכים ליהנות מכל עמוד ברומן, כסופרים וכקוראים".

חיים של הימנעות

קשה לומר שהקריאה ברומן של אוו היא חוויה מהנה. הוא משרטט בדיוק רב עוצמה מהלכים נפשיים ולאומיים, היוצרים דרמה חזקה שמשאירה את הקוראים דרוכים כל העת. עיקר ההנאה אם כן, נובעת מהבנייה החכמה של הנרטיב והאופן בו מתואר הסיפור דרך נקודות מבט של דמויות שונות. אוו מספר כי ביקש להעניק לכל דמות עיצוב טקסטואלי שונה על פי הנסיבות שכוננו את אופייה והתנהלותה בעולם. "נתתי לאירועים ולתכונות האופי להכתיב את המבנה של הרומן", הוא מבהיר.

"חייו של יוהן, לדוגמא, והתבניות הרגשיות שלו מושמטות לרוב. הוא חי חיים של הימנעות ומנסה תדיר לברוח מכאב העבר על ידי אורח חיים מפוצל ושבור, אז הדרך הברורה מאליה לספר את סיפורו היתה בדרך זהה בקטיעות שלה. מרגרט היא סופר-ריאליסטית, סופר-פרגמאטית, והקטעים בהם היא מופיעה משקפים זאת. הם מתחילים מנקודות שונות בחיים, ורציתי לכתוב רומן שמשקף זאת".

אחת המחמאות הגדולות שקיבל אוו היא השוואה לסופר המוערך גרהם גרין. כשאני שואל אותו על כך, הוא עונה בצניעות המאפיינת את גישתו בכללותה. "קראתי הרבה מגרין, ואני מעריץ את יכולותיו לספר סיפור. אבל אני לא חושב שהושפעתי ממנו במיוחד, במונחים של סגנון והשקפה. אני יכול להבין מדוע קוראים עשויים לזהות נגיעות של גרין ב'מפת העולם הבלתי נראה', מכיוון שהרומן חולק דומוּת מסוימת עם מה שייתכן ונחשב לרומן גרין קלסי - פוליטיקה בינלאומית, אינטריגות למכביר, זרים המנסים למצוא את דרכם בעולם נטול סדר. אבל בסופו של דבר, אני חושב שאני סופר שונה מאד מגרין.

"בעולם הבדיוני של גרין תמיד ניתנות תשובות; גם אם הן עגמומיות, יש עדיין סדר מוסרי לעולם. ביצירתי, לעומת זאת, אני חושב שהעולם הוא יותר מורכב, יותר משופע; אני נוטה לחקור יותר מאשר לחתור אחר תשובות. אנשים מסוימים יימצאו זאת מייגע, אבל עבורי, רומנים מחקים את המציאות. ומכיוון שחיי הועברו בעולם שגבולותיו מתערערים תדיר, קשה לי להגדיר את הפרמטרים של טוב מול רע, או אושר מול עצב".

אוו מספר כי הוא מעריץ הרבה סופרים שנפטרו: פלובר, בורחס, פוקנר, נבוקוב ("אני לא בטוח מה זה אומר עליי!"). בין הסופרים החיים כיום, הוא מציין לחיוב את קזואו אישיגורו. "אני מעריך את האופן בו הוא נלחם לדחוף את גבולותיו בכל רומן. אני גם חושב שאלכסנדר המון הוא נפלא". אוו אינו מרגיש מחובר לקבוצה ספרותית כלשהי ומוסיף כי "אנשים אוהבים להגדיר את יצירתי כחלק מ'ריאליזם ילידי קסום' או אפילו משהו יותר מעורפל: 'כותבים אסיאתיים צעירים'. אני חושב שאלו תוויות שיווקיות ותו לא. אקדמאיים מדברים על עבודתי במונחים של כתיבה פוסט-פוסט-קולוניאליסטית, אבל אני לא חושב שאני מבין מה זה באמת אומר, אז איני יכול לומר אם אני מרגיש מחובר לכך או לא".

"מפת העולם הבלתי נראה" עוסק בכיבוש - נושא מרכזי בישראל. האם הספרות צריכה לייצג את המדינה הכובשת? 

"הספרות של המדינה הכובשת מחויבת לבחון את הפוליטיקה, ללא קשר למצב שלה. סופרים מסוימים יעסקו בעניינים פוליטיים, אחרים לא; זה תלוי רק בסוג הסופר שאתה. אבל אני מאמין לחלוטין שספרות בכללותה לא צריכה לצמצם את המחויבות שלה להתבונן בכל אספקט של החיים, ובמדינות מסוימות, כמו ישראל, מלזיה או סין, היכן שהפוליטיקה היא בעלת מקום מרכזי בחיי היום-יום של האנשים, קשה מאוד לכתוב רומן שאינו קשור לפוליטיקה.

"בנוגע לקונפליקט הישראלי-פלסטיני, אני לא מתכוון להוסיף להצהרות

נטולות הבסיס או הרגשיות שנמסרות חדשות לבקרים. הנושא הישראלי-פלסטיני הוא כזה שכולם - ואני מתכוון כולם - הם בעלי דעה לגביו ומרגישים מחויבים להשמיע אותה, גם אם הם מעולם לא למדו או חשבו על העומק של הדברים הנוגעים לאחד הנושאים הפוליטיים המורכבים ביותר בעולם. בבריטניה ובמלזיה, אני נחשף כל הזמן לאמירות מדהימות בבורות שלהן על הנושא, המתבססות באופן כמעט מוחלט על דעות קדומות.

ברומן שעליו אני עובד כעת, כתבתי סצנה בה קבוצה של מלאים מהמעמד הבינוני יושבים יחד ומנסים לדון בקונפליקט הישראלי-פלסטיני. הם או מציגים קלישאות כגון 'שני הצדדים צודקים וטועים' או שהם פשוט מוצגים כקנאים. 'יהודי ארור' או 'ערבי ארור' הן אמירות המהוות את הבסיס על פיו רוב האנשים בונים את דעתם על הקונפליקט. ישנם אנשים שמקדישים את כל חייהם ללימוד הקונפליקט; האנשים הללו ואזרחי ישראל ופלסטין, הם אלו שדעתם משנה וחשובה - לא דעתי".