וידויה של גולה: כך חזרתי לצפות בערוץ הראשון

זה התחיל לפני מספר חודשים. הסימפטומים הראשונים, קלים יחסית, היו כאבי ראש ועצבנות מוטורית שבאה לידי ביטוי בלחיצות קצרות, מהירוֹת ובלתי נשלטות על כפתורי שלט הטלוויזיה. אחר כך הגיע הניתוק המוחלט שיצר תופעות לוואי חמורות בהרבה כמו קריאה מופרזת, פיתוח יכולות שיחה וגילוי תחביבים לשעות הפנאי כמו סריגה. "זה חלק מתהליך גמילה קלאסי", אמרו לי מביני דבר.

יעקב אחימאיר ב"רואים עולם". עולם דהוי ואטרקטיבי(צילום: ערוץ 1)

אתה נכנס לזה בצעדים מדודים, לא מודע להשלכות. בתחילה אתה אומר לעצמך שזו לא יותר מטעימה. אבל אז, זה קורה. משהו פנימי, חזק, כזה שמשווע לנקודות אחיזה בתוך כל הרעש שמסביב, אומר לך: "היי, בנאדם, זה מה שאתה צריך. זה יעשה לך טוב".

קוראים לי מרב יודילוביץ' ואחרי שנים של שיטוטים במרחבי הפרא של הערוצים המסחריים, מצאתי את עצמי גולה שלא מרצון לערוץ 1. גרוע מכך, בתוך הלופים האינסופיים של שידורי הערוץ הממלכתי, מצאתי בו, רחמנא ליצלן, נחמה.

האם היתה זו המחאה החברתית של הקיץ האחרון שנטעה בי את זרע הפורענות? ייתכן. אחרי הכל, כמו שמנסים בימים אלה בירושלים להבהיר שוב ושוב, ללא האוהלים של דפני ליף ברוטשילד, הכל היה פה טוב יותר: העם היושב בציון היה ממשיך בתרדמת העמוקה בה שקע בעקבות שלל גזרות ממשלתיות שנפלו על ראשו כמו האביב הערבי על דיקטטורים מובילים במזרח התיכון.

מחאת יחיד בדמות התרפקות פרוורטית

גם ערוצי הטלוויזיה המסחריים, משת"פים לעת מצוא, שהפכו את המציאות לריאליטי מתמשך ואת החיים למרוץ עכברים וירטואלי אחרי מיליון חלומות על 15 דקות של תהילה, היו יכולים להמשיך במחיקת תאי המוח שעוד נותרו לי.

מתוך הפרומואים הצעקניים של הערוצים המסחריים

אבל בוא נודה, זה לא רק ז'אנר הריאליטי שדחף אותי לזרועותיו של ערוץ 1. ההתרפקות הפרוורטית-משהו על לוח השידורים האנכרוניסטי שנְהֶגַה ברוממה, שהפכה להתמכרות של ממש, נולדה כמחאת יחיד שקטה על חוסר העניין שמוצאים בי ובשכמותי ערוצי הטלוויזיה המסחריים. היא קשורה להחלטה רב ערוצית - מודעת וצינית - לצבוע את המסך, שיושב אצלי בסלון, בצבע אחיד שמדבר בשפה אחת ומדיר קהלים רבים, ואני בתוכם, מן המרחב הציבורי.

מחאת היחיד שלי היא תחושת מיאוס מול שידור מקבצי פרסומות אינסופיים למוצרי צריכה, שאורכם בשילוב עם תשדירי הפרומו מגיע עד כמחצית מאורכו של השידור עצמו. במדינה שעשירית מהמשפחות המתגוררות בה חיות ברעב ואי ביטחון תזונתי, מדובר בהחלטה לא מוסרית ויריקה בפרצופם של אנשים ש"הישרדות" עבורם - אינה תוכנית טלוויזיה בלבד.

כוננות ספיגה מתמדת

המונח "מסעודה משדרות" הומצא בחדר הלידה של הערוץ המסחרי הבכור בישראל. בשנים האחרונות, הפכו אותו שלל הזכייניות לחזות הכל. זה בא לידי ביטוי בשיח החרשים הוולגרי שהערוצים המסחריים מייצרים שוב ושוב על המסך. זה בא לידי ביטוי בצעקנות האלימה והתוקפנית שמכריחה אותי, כצופה, להיכנס לכוננות ספיגה מתמדת.

מירב מילר וינון מגל באולפן "מבט". לא רק לצפות, אלא גם לעכל

נכון, יצירתיות איננה בדיוק שם התואר האולטימטיבי לערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. נכון, צפייה בשידורי הערוץ מרגישה לעתים תכופות כמו מסע במנהרת הזמן. האולפנים הדהויים, העיצוב המיושן ואופי ההגשה שמתנהל בעצלתיים כאילו אין שם בחוץ ערוצים נוספים שנלחמים על תשומת הלב של המזפזפ האקראי, כל אלה הפכו איכשהו בעולם הטלוויזיוני המעוות והמוגזם בישראל, מנקודות חולשה למוקד המשיכה המרכזי של ערוץ 1.

ולמרות כל הרטרו הזה, שנחשב כמצרך יוקרתי בחנויות יד שנייה אך קצת פחות שווה בפלטפורמות טלוויזיוניות - יש משהו נעים דווקא בחוסר המעודכנות שמשדר השידור הציבורי,

בכבוד שהוא נותן עדיין לצופים בו, בעומקים שהוא מצליח לייצר לפרקים - כנגד כל הסיכויים. בעובדה שהוא נותן את הזמן לא רק לצפות, אלא גם לעכל את התכנים שהוא מציע, באיפוק שהפך משום מה למילה גסה.

קוראים לי מרב יודילוביץ' ואחרי שנים של שיטוטים במרחבי הערוצים המסחריים גליתי, בתחילה שלא מרצון, לערוץ 1 ובסופו של דבר מצאתי בו נחמה. אני יודעת שאני לא לבד.