איך מתניעים מחדש את המחאה החברתית?

לכל תהליך פוליטי יש מסלול התפתחות של התחלה אמצע וסוף. כך גם למחאה חברתית שפורצת צעירה ורעננה לתודעה הציבורית ונישאת על גלי אהדה והתלהבות רחבי היקף. אך גילה הצעיר של המחאה בא לידי ביטוי גם באופיה הפזיז, הספונטני והבלתי ממוקד. מחאה כזאת בראשיתה היא חצופה, מתריסה ובועטת. היא יותר נגד מאשר בעד, יותר רגשית מאשר שכלית ויותר דורשת מאשר מציעה. המחאה המתבגרת חייבת לעבור לשלב הבנייה והיצירה, ואלה כבר מצריכים אחריות, מחוייבות, יצירתיות ומעבר מעליצות המרי לזהירות השיקום. בעוד התסכול מהקיים הינו מאחד, חזון העתיד הוא מפצל. ככל שמתארך המאבק, מתהווים מחנות, נמתחים קווי שבר ונחשפים פערי זהויות שנבלעו או הוסתרו באשליית האחדות של הריגוש הראשוני.

עוד בערוץ הדעות:

משרד החינוך התנתק מפייסבוק ומהמציאות / לירון ברגר

תוכנית שלום נגד תוכנית הגרעין האיראנית / אורי בר-יוסף

חילופי העיתים אינם רק תפילתו של נתניהו לגשם ולקור. הם בעיקר האבחנה שלכל התרחשות יש קונטקסט, גם למחאה חברתית. היא גואה ומתפרצת בהלך רוח ציבורי מסויים, בציפייה חברתית לשינוי, בתחושה כללית שאפשר להזיז דברים, מצירופי נסיבות שמתחילים מאירוע פעוט כמו מיאון של רוכל ירקות לפנות סחורה ועד לקריסת רודנים. הצלחה של מחאה תלויה בחיבור הנכון של נכונות והזדמנות: במודעות של המוחים להשלכות יוזמתם והתמדתם במאבק מצד אחד, ובתזמון של יציאתם לדרך. המפגש הזה חייב לקרות בנסיבות המתאימות ביותר או בעיתוי הבשל ביותר: כאשר הכרת המוחים ונאמנותם ליעדים חוברים ומגובים לתחושת מיאוס רחבה בציבור ולהמשך אקטיבי של אי-שוויון ואי צדק על ידי הממשלה. אם הנסיבות משתנות והעיתוי המתאים חולף, קשה מאד למוחים לשמר ולהתמיד את מחאתם.

להתניע מחדש לפני שהנתיב לשינוי ייסגר (צילום: ירון ברנר)

את עיקר יהבם תולים אלה החוששים מהמחאה החברתית באופיו של האדם. ברירת המחדל האנושית היא לשמר את הקיים, המוכר והנוח, גם אם מעוות, מפלה ומשחית ולא לחולל מהפכים. שינוי מפחיד, גם אם הוא טומן הבטחה לשיפור. בני אדם נוטים להצדיק ולתרץ לעצמם ולאחרים את הכשלונות של המערכת החברתית, הפוליטית והכלכלית בה הם חיים. זו מעין מערכת שימור עצמי שדבקים בה גם אלה הסובלים ונאנקים תחת המצב הקיים. השאיפה ליציבות, לשייכות ולהמשכיות גורמת לאנשים להדחיק את תחושות אי שביעות הרצון והקיפוח שהם חשים. בהרבה מקרים מוסברת האחיזה בסטטוס קוו כחוסר ברירה, מצב זמני, גזירה משמיים, או בעזרת ערבוב של הקיים עם מה ש"צריך להיות".

שלב ההתבגרות

אלה הן סיבות אפשריות להאטת תנופתה של המחאה החברתית בישראל. שלוש האתגרים חייבים להיענות: לכוון את המחאה לשלב התבגרות חכם ומושכל; ליצור מחדש את החיבור בין נכונות והזדמנות, ולרתום את הנטייה הטבעית להצדקת הקיים כמנוף להבאת השינוי. איך עושים את זה? התבגרותה של מחאה באה לידי ביטוי בהתמסדות, בהפיכתה מתנועה לארגון, ובהעמדת תוכנית כוללת, ישימה ומובנת כאלטרנטיבה למצב הקיים. התבגרות המחאה היא המעבר מהקיטור של "למה ככה?" לתוכחה של "למה כך ולא אחרת?".

החייאתו של החיבור בין נכונות להזדמנות היא בידי מנהיגות המחאה. אחריותם המרכזית היא לחדד יום יום את הרלבנטיות והממשיות של האי-צדק החברתי וסדר העדיפויות הלאומי. הם חייבים לנקר את המצפון הישראלי ולנעוץ כל יום את הסיבה למחאה בראש סדר היום, לא לתת לה להישמט ולא להיקבר תחת אמתלות ותירוצים אחרים. מקבלי ההחלטות ינסו השכם והערב להסיח את דעת הקהל בלהטוטי מדיניות אך קברניטי המחאה צריכים להיות שם בכל התפתחות ובכל תימרון כדי להגן בגופם על חיוניותה של המחאה. מצד שני, אסור שנכונות הגייסות לשאת בעול המחאה תילקח כמובנת מאליה. היא צריכה להיבדק, להתרענן ולהתחדש שוב ושוב באמצעות אירועים, סדנאות, מפגשים ודיונים בין קבוצות שונות בציבור, שינצלו את הזדמנות אי-שביעות הרצון המשותפת כדי להכיר האחד את השני ולשאוב עידוד הדדי מקבוצת ההזדהות החדשה שלהם.

אופיו של האדם קשה לשינוי. את ההיצמדות העיקשת לקיים ניתן יהיה להמיר בתחושה שהשינוי הכרחי, מעשי וקרוב. כלומר, לשכנע כי השינוי המוצע הוא הוא המערכת החברתית, פוליטית, כלכלית אליה אכן ראוי להיצמד ולהצדיק וכי הנסיבות העכשוויות הן "קלקול" או מוטציה של מה שבאמת אנו ראויים לו. המאבק צריך להיות מנוסח ומעוצב כיוזמה להשבת הביטחון והיציבות ולא ניסיון ליצור מצב חדש, ניסיוני, הרפתקני ולא ברור. הבלטת מסמך מכונן ומשותף ברוחו לכל שכוות הציבור כגון מגילת העצמאות וההבטחה לצדק ושוויון חברתי הגלומה בה, עשויה למנף את המוטיבציה לשינוי ולמזער את הנאמנות לחוסר השוויון הקיים. כל הגורמים האלה יחד, עיצוב תוכנית מקיפה וישימה לשינוי, השארת האי-שוויון על סדר היום הלאומי והגדרת המחאה כהשבת הביטחון והיציבות על כנם עשויים להתניע מחדש את רכב המחאה החברתית לפני שהנתיב ייסגר סופית לתנועה.

ד"ר מולי פלג הוא מרצה בתוכנית ליישוב סכסוכים ומשא ומתן באוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק. הוא מתמחה בתנועות חברתיות ומחאה פוליטית.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il