ציונות זה פאסה, העולם הוא כפר גלובלי
תפסיקו להביט בהתרסה (ובקנאה?) על כל מי שעזב. יש מי שקורא לילדיו רייצ'ל וג'ונתן, יש מי שהתחתנו עם גויה, רואים פוטבול וגם משחק של הפועל. איפה הבעיה בדיוק?
בחודשים האחרונים, מסיבות לא לגמרי ברורות (נשאר קצת כסף בסוף שנת התקציב?) עולים קמפיינים ממשלתיים לעידוד חזרה ארצה של מי שכונו בעבר "יורדים". מלבד ניחוח שנות ה-80 המביך שנודף מהקמפיין, הוא עורר שלל תגובות מכאן ומכאן - אלו אומרים "בחו"ל טוב יותר" ואלו אומרים "בישראל טוב יותר". כל אחד וטיעוניו שנזרקים לאוויר: כפייה דתית, יוקר מחיה, ציונות, מילואים - הכול קביל.
עוד בסדרת הטורים "להגר או להישאר?" בערוץ הדעות :
התייאשתי מישראל, אבל לא רוצה לעזוב לבד / ליעד מגן
ליעד, יום יבוא ותרצה לחזור לישראל / טל רפאל
מאז שנות ה-80 השתנה העולם, ומונחים כמו "יורדים" ו"ציונים" כבר לא רלוונטיים. העולם כיום שטוח - כפר גלובלי שבו אנשים אינם מוגבלים למולדתם. אנשים מטיילים, לומדים, מכירים ועובדים בחו"ל. זה נכון לישראלים כמו שזה נכון לכל אדם אחר בעולם. כל אחד זכאי לבחון את חייו ולנסות לשפרם, אם באמצעות הקמת משפחה, שינוי קריירה, העתקת מקום מגורים, או כל דבר אחר. לפעמים זה יצליח, ולפעמים לא. לפעמים זה יתאים, ולפעמים לא.
הגיע הזמן להפסיק להביט בהתרסה (ובקנאה?) על כל ישראלי שמנסה את מזלו בחו"ל והגיע הזמן להפסיק לשמוח לאידו של כל ישראלי שניסה את מזלו, נכשל וחזר לארץ. במאה ה-21, לעבור מדינה זה כמו לעבור מקום עבודה. אדם לוקח סיכון ומקווה שהמקום החדש יהיה נעים יותר, רווחי יותר וממלא יותר - לפעמים זה קורה ולפעמים לא. כל הטיעונים מסביב על אובדן ערכים או על שנאת היהודים הנוראית שמחכה שם בחוץ מגוחכים או סתם נבערים. מידה אחת אינה מתאימה לכולם - חלק יעשו חיל וייהנו מהמרחב האישי ומאיכות החיים, בעוד שחלק אחר יתקשה למצוא עבודה ויתגעגע לאופי הישראלי. לצבוע את אלו או אלו בצבע אחיד של "יורדים" או "ציונים", זה פשוט לא רלוונטי.
לפני כ-10 שנים הייתי חלק מחבורה של ישראלים שניסו את מזלם בטורונטו, קנדה. כולם משכילים, כולם מוכשרים, כולם אוהבי ישראל ששירתו בצבא ובמילואים, וכולם חרוצים ועם ראש פתוח. למרות התמהיל ההומוגני, על פניו, התפזרה החבורה לגמרי. חלק המשיכו ללימודים ואחרים פתחו עסק. חלק נשארו בקנדה ואחרים חזרו לישראל או עברו לארה"ב, אירופה או אסיה. לאלו שנשארו בחו"ל יש ילדים שנקראים בשמות כמו, רחמנא ליצלן, רייצ'ל וג'ונתן (שהם בסופו של יום רחל ויונתן), והם קוראים להוריהם אבא ודדי ואמא וממי, ושום דבר נורא לא קרה. יש כאלו שאפילו התחתנו עם - פאוזה דרמטית - גויה! ילדיהם לא צימחו קרניים והם נהנים משתי התרבויות גם יחד. הם אוכלים תרנגול הודו בחג ההודיה וגם עושים סדר פסח. צופים בפוטבול ביום ראשון וגם במשחק של הפועל בשבת. איפה הבעיה בדיוק?
גבולות כיום הם לא יותר מאובססיה של שליטים שעבר זמנם. אנשים נעים כמו בכלים שלובים לאן שטוב ונוח להם ולא נתקעים במקום שבו התחילו את המסע. רוב מדינות המערב מאוכלסות ב-20 עד 40 אחוזים תושבים שלא נולדו במדינה. יש בכך רק טוב - תנועת ההגירה מביאה איתה תרבויות חדשות וכוח עבודה חדש, שרוצה להתחיל מלמטה, כדי להבטיח לדורות הבאים חיים טובים יותר. כל אחד עושה מה שמתאים לו וכל אחד מה שטוב לו. זה העיקרון ואין בלתו.
ערן שוויגר, עורך דין ישראלי ששירת בצבא ובמילואים, עשה תואר במשפטים בישראל ועזב בשנת 2002 לקנדה. מאז התגורר בטורונטו, בנגקוק וכיום בניו-יורק, וממשיך ליהנות מלראות ולחוות.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
