"ינשופים מתחלפים": טל פרידמן ישיר לנו סולו

טל פרידמן הוא גאון קומי. גם למי שהצליח עד מאד בנישה כזו או אחרת של חיי האמנת ובידור יש עוד חלומות, ופרידמן חולם שיתייחסו אליו ברצינות כגיטריסט חובב וכזמר. סביב החלום הזה נטוותה הופעתו כמנחה ב"ינשופים מתחלפים", בה צופיו אמורים להתוודע לאנקדוטות מתולדות הגיטרה החשמלית וגיבוריה.

באולפן עליו חלש פרידמן בתזזיתיות חסרת מנוח ישבו – בשקט מופתי – אפרים שמיר ולייזר לויד, על תקן המקצוענים. ביחד עם שרון מולדאבי (הפעם כפרשן) ניסו לעשות סדר בבלגן שעניינו, כך אפשר היה להבין, איך אריק קלפטון המציא עבור האמריקנים את מה שהמציא, והוא בכלל בריטי שפתח את ליבו ומיתריו לבלוז.

טל פרידמן. "ינשופים מתחלפים" למביני עניין בלבד (צילומים: אורטל כהן)

בהעדר קטעי ארכיון (חוץ מדקותיים עם קלפטון), הפכה השיחה הזאת למופע של ראשים מדברים ומנגנים קצת, כשטל פרידמן אומר להם לנגן. בין לבין החליפו ביניהם רשמים שוודאי מעררים ענין עצום בגיטריסטים, אבל לא במי שמנגן בכלים אחרים. או מי שהוא סתם סקרן. פרידמן ויושבי האולפן התנהגו כאילו אין מחוצה לו צופים, וכאילו לא צריך לדבר אליהם באופן שיבינו על מה מדברים.

פאקינג, מה הוא רוצה?

אם זכרוני אינו מטעה אותי, ערוץ 8 פרש בפני צופיו לא מעט סדרות שהוקדשו לתולדות המוסיקה הפופולארית והרוק ולשורשיהן בבלוז. אלה דווקא הצליחו במשימותיהן ועשו זאת בלי להשתמש במגוון הטיות של "פאקינג", שדווקא הופיעו אצל פרידמן בליברליות מרשימה, ובלי שום תרומה למה שרצה לומר.

ומה רצה לומר? אני באמת לא יודעת. חדוות הגיטרה אכן פרצה ממנו בלי גבולות, ויושבי האלפן ניסו ככל יכולתם להידבק בה וללכת אחריו כשציווה עליהם להדגים ביצועים מרשימים וחלקיקים של סולואים מפורסמים. הסאונד היה נורא, אבל קשה ממנו היתה ההנחיה של פרידמן: הוא חימר בקהל למחוא כפים, הוא לא הרשה לאיש לסיים משפט בנחת, הוא לא סיים בעצמו את משפטיו שלו. התברר שלמרות נוכחות הטלפרומפטר, פרידמן זקוק לטקסט יותר הדוק וליד מכוונת כדי להישמע מהוקצע ומקצועי.

כן, הוא יודע לנגן. טל פרידמן במרכז הבמה

בחלקה השני של התוכנית נעלמו הפרשנים והגיטריסטים, ובמקומם הופיעה תמר אייזנמן, כדי לספר שהיה כיף לחמם את ג'ף בק בהופעה בישראל וגם כדי להדגים את יכולות הוואה-וואה שלה. כמו עם קודמיה, גם כאן פרידמן התקשה לפנות את הבמה למרואיינת שלו ולאפשר לה לענות על שאלות פשוטות ובנאליות לגמרי.

ולבסוף, גולת הכותרת – בעיני פרידמן: שיר שהוא וההרכב שלו ביצעו כמחווה ליצחק קלפטר האגדי. "שיר סתיו" של אריק לביא זכה כאן לפרשנות עייפה, דכאונית וחיוורת גם יחד. מעיניו הנוגות של פרידמן בעודו מנגן זעקה התחינה להוקרה בפועלו כאמן רציני. מצטערת, זה לא הסתייע.

והנה הזדמנות לומר עוד משהו על "ינשופים", מתחלפים או לא: בעונה השניה – כמו בקודמתה – מסתמנת כאן נוכחות יתר מטרידה של גברים בתפקידי הנחיה. יעל שטרנהאל אמנם הבליחה לקצת, אבל האם באמת ייתכן שאין עוד נשים ראויות להוביל משדר כזה?