התפרצויות זעם? אולי זו בעיה בוויסות החושי
התפרצויות זעם, בעיות חברתיות וקושי להתרכז בשיעורים - כולם עשויים להיגרם בגלל בעיה בוויסות החושי. מה זה בדיוק אומר, למה חשוב שנזהה את הבעיה ואיך מטפלים בה? הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר על הקשר ההדוק בין גוף - וקשב
יריית פתיחה שנייה: בבסיסנו, אנחנו יצורים ביולוגיים. בטמטומנו, אנחנו הולכים ומאבדים מגע עם הגוף שלנו.
הטורים האחרונים של גיל ונטורה בערוץ הורים:
תמיד צריך לגבות את בן הזוג מול הילדים?
נו, אז יש גם דברים שהורים עושים נכון
כולנו מחפשים את אותו כפתור סמוי וקסום, כזה שמרגיע באחת התפרצות זעם של ילד, שמעלים באלגנטיות ויעילות את הביישנות החששנית של תלמידה בכיתה ג'. בצר לנו, אנחנו נוקטים לשון פסיכולוגית ("עקב טראומות ילדות,יש לה אופי מופנם") התנהגותית (עונש, עונש, עונש!) או רוחנית ("אין מה לעשות, הוא נולד עם קארמה על הפנים"). היו אני מבקש מכם היום לשקול נקודת מבט אחרת, בסיסית יותר.
איך ויסות התחושות הפיזיות משפיע על אושרו של ילד?
לפני שאנחנו מפתחים מבנים פסיכולוגיים מתוסבכים בתוככי נפשנו, והרבה לפני שאנחנו מתחילים לציית לכללים התנהגותיים ונורמות של משמעת, אנחנו מתקשרים עם העולם באמצעות הגוף. הרבה לפני האינטראקציה המילולית, ובמקביל אליה, אנחנו סופגים מהעולם תחושות - ומחזירים לו בתנועות. לחסידי המינוח המקצועי נאמר: "בן האנוש מתמודד בראש ובראשונה בערוץ הסנסורי-מוטורי". אבל רגע – איך זה קשור לאושרו והצלחתו של המלאך הפרטי שלך?
בתוך ההמולה הבלתי פוסקת של תחושות ותנועות, הילד שלך מנסה להרגיש טוב עם עצמו. באופן זה הוא לא שונה מכל מבוגר חסון, פרט לכך שהילד באופן אינטואיטיבי עדיין זוכר את מה שאנחנו הגדולים שכחנו: להרגיש טוב, שמח ובטוח פירושו קודם כל להרגיש טוב עם הגוף שלך, עם נוכחותך הפיזית בעולם ויתרה מכך – עם מגוון התחושות שהעולם הזה מפציץ אותך בהן.
אנחנו, המבוגרים, למדנו לדלג במהירות מעל התחושות, להצמיד להן "משמעות" ולחבר אותן למחשבות עמוקות ברומו של עולם. אין זה אומר שהן מפסיקות להשפיע. נהפוך הוא. הן מפעילות את מירב כוחן בערוץ הלא-מודע, בעוד אנחנו סוקרים ללא לאות את מדור הכלכלה בעיתון על מנת להבין למה אנחנו מרגישים כל כך רע.
ואם אמרנו "תחושות", בואו נוסיף את מילת המפתח – ויסות. הפתיחה והסגירה של השסתום החושי עשוייה למלא אותנו בתחושת עונג או להטריף את דעתנו. בין שני הקצוות הללו מתרחש עיקר תפקידו האפור והבלתי מוערך של הויסות החושי: לאפשר לנו לתפקד.
כל אדם שאזעקת מכונית בת שטן הקיצה אותו משנת הלילה יודע על בשרו ועל עפעפיו את החשיבות העצומה של הויסות החושי לשלוות נפשנו. חלקנו הצלחנו לעמעם בכוח זה או אחר את אותו צליל חופר ולמזג אותו עם שאר רעשי הלילה. אחדים מאיתנו כשלו ועל כורחם הצמידו תשומת לב כועסת לאותה אזעקה מתמשכת. הנה חמקה לה השינה ויום חדש ועצבני התחיל.
דרישות מערכת החינוך מול הילד הקופצני
אי שם, בפסגת הרי המוח, באזורים טמירים ולא תמיד מוגדרים, יושבת לה המערכת שאחראית לסנן בעבורנו את מטח הקלט האינסופי. שמה יצא למרחקים, ואין איש בעידן לקויי הלמידה שלא שמע עליה - מערכת הקשב. מערכת הקשב לא עושה ספונג'ה, היא לא עושה חלונות, ולמעשה יש לה מטרה אחת בעולם: להפנות - באופן מודע או לא מודע – מאמץ שכלי לאזור ממוקד בתוך השדה התפיסתי הסובב אותנו.
מערכת הקשב היא זו שמניחה לאינפורמציה מסויימת לחדור פנימה, לתוך האזור הקרוי "תשומת לב", והיא זו שאמורה לבעוט החוצה את כל המידע שתוייג כלא רלבנטי. במילים אחרות, בכל שבריר שנייה המערכת הזו מבצעת ויסות של קלט חושי.
ופה עולה קונפליקט עצבני בין דרישות מערכת החינוך מחד, והילד המתוק והקופצני שלך מאידך. בית הספר מעוניין שתפנה קשב באופן כמעט בלעדי לשני ערוצים חושיים – ראייה ושמיעה. לא בגלל שיש להם אחוזים אצל היצרן, אלא פשוט משום שאלו הערוצים העיקריים שדרכם עובר חומר הגלם העיקרי של תכנית הלימודים: מילים , מילים, מילים.
לעומת זאת, הילד שלך, בהיותו חבר גאה בממלכת החי, סופג לתוכו שפע נוסף של ערוצים חושיים שאותם הוא צריך לווסת בכל רגע נתון: תחושת המגע על פני העור, תחושת השרירים והמפרקים, ריח לכל צורותיו, טעמים, טמפרטורות ואפילו הניסיון לשמור על שיווי משקל ומתח שרירים תקין (ולכל הסמטוכה הזו נוסף גם האינפוט הויזואלי והשמיעתי, בל נשכח).
את כל הנבחרת המכובדת שתוארה בפיסקה האחרונה הילד שלך צריך לרסן - ולפנות מקום לשיעור תנ"ך. לפעמים הוא מצליח, לפעמים לא. הטרגדיה של העידן הוירטואלי היא שיותר מדי ילדים נכשלים באופן יותר מדי שיטתי במשימת הויסות הזו. שלוש צרות צרורות נובעות מהמשפט הזה: ראשית, הילדים הללו לא פנויים ללמוד. שנית, הילדים הללו סובלים. שלישית, המערכת עשויה לפספס אותם, ולאחסנם קטגורית במגירות לא נכונות.
ההורים לכודים באמצע, כמו תמיד. הם רואים את הילד שלהם בצורה מורכבת יותר מאשר אוסף של הפרעות התנהגות, אבל המערכת מחמיצה אליהם פנים. מה קורה לילדים האלה? מה החוויה שלהם? ומעל לכל – איך אפשר לעזור להם?
הבעיה: אבחון לא נכון
נתחיל בשאלה מה קורה להם. התשובה לכך פשוטה: הם מתגוננים. מדי יום ביומו הם צריכים להדוף מקבץ עוקצני של תחושות מציקות שהעולם מטיח בהם – רחשים מטריפים, חיכוכים וגרודים, מצבי תאורה חזקים או עמומים מדי – והם חומקים מתחת לרדאר שלנו, כיוון שעבור האדם "הנורמלי" מדובר בקלט חושי טבעי לגמרי (כלומר קלט שהילד הממוצע מסוגל לווסת מבלי שדעתו תוסח או תיטרף). למרבה הצער, אותה התגוננות נתפסת לא אחת כמופרעות במקרה הטוב, או כתוקפנות חסרת הסבר במקרה הרע.
החדשות הטובות: יש דרך לעזור להם. לשם כך נצטרך לחתוך באבחה אחת
דרך כל ההסברים הפסיכולוגים ולהגיע לבייסיקס: התפקוד החושי הבסיסי שנפגם (ועליו נערמו נדבכים של בעיות משניות, חברתיות ורגשיות באופיין). היכולת לתרגל באמצעים פיזיים פשוטים את ההפחתה של רגישויות חושיות מצויה מתחת לאפנו: עיסויים, התנסות הדרגתית בחומרי יצירה, תרגול תנועות במרחב ועוד רצף ארוך (ופרקטי) של פעולות מדודות ועקביות. כמעט כולן נכנסות תחת קטגוריית "תעשו את זה בבית" ורבות מתוכן עומדות במבחן שהחברה המודרנית כל כך מוקירה: מבחן התוצאה.
ואם ממש תרצו – אקדיש עוד נתח אינטרנט לנושא. תחליטו.
הערה חשובה: טור זה נכתב בהשראת רעיונותיו וגישתו של הפסיכולוג רמי כץ מהמרכז לכישורי למידה. תודה רמי.
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל
לפנייה לכתב/ת 
