קטנועים מזדקנים ממש רע. אלא אם הם איטלקים

לפני חצי שנה הבנתי משהו חשוב לגבי עצמי: אני בשל להוציא 30 אלף שקל על משהו, רק כי הוא נראה טוב יותר ממה שכבר יש לי. וכאן הייתי שמח לומר: "אתם צודקים, החלטתי סוף סוף לקנות את דגם 'פורטוגיז' של IWC במקום הסווטש הישן שלי. ופאק על ה-30 אלף שקל שזה יעלה". וברגע שאני אמצא דרך להגיד את זה וגם להישמע אמין, אני אגיד.

אבל לא; מה שאני מתכוון באמת לעשות, הוא להעיף את טוסטוס המנהלים-זוטרים שלי, ג'וירייד משנת 2008 שנראה לא דקה אחת יותר מ-2004. להעיף ולהחליף בטוסטוס אחר, איטלקי בשם בוורלי, קטנוע חדש שיעשה בדיוק את מה שהישן עושה, אבל ייראה כמו דוגמנית מסלול איטלקיה בזמן שהוא עושה את אותם דברים. וכן, זה יעלה לי 30 אלף שקל, בניכוי ההשפלה שאני צפוי לקבל בטרייד-אין תמורת עצמותיו הזקנות של הג'ויירייד. אבל מה זה 30 אלף שקל, לעומת רכיבה על משהו שיגרום לנהגי המכוניות על הכביש להמשיך שלא להבחין בי.

והנה אני, עם דוגמנית איטלקייה שקפצה לוויקאנד

גיבור מעמד הפועלים, ומכוער

אין, בקיצור, שום סיבה טובה מספיק לקנות קטנוע אחר בסכום בו יכולתי להשתמש להלבנת שיניים פרמננטית. אין, מלבד ההבנה העמוקה שראשית, הגעתי לגיל שבו זה לגיטימי ומקובל לרכוש רכישות קפריזיות בנימוק של משבר גיל. ושנית, אני לא מסוגל להתמודד עם טוסטוסים שמזדקנים רע ונראים על הכביש כמו אחרי מלחמת חפירות, וכבר שמתי לב שבוורלי - גם כשהיא מתבגרת - עדיין שומרת על עצמה באדיקות של מזריקת בוטוקס צפון-נובורישית. זה לא המקרה עם כלים של סאן-יאנג וקימקו, שנוטים להתקמט כבר באמצע החיים, לחרחר לקראת סופם ובשלב האחרון לחייהם לנסות להתאבד על בסיס שבועי - לרוב בדרך נמיר בתל אביב, כשאוטובוס חסר סבלנות רושף מאחוריהם.

קחו לדוגמה את ג'וי-מקס, קטנוע הדגל השמן של סאן-יאנג. הדבר הזה מתחיל להזדקן הרי עוד בטרם יצא מאולם התצוגה. למעשה, אני כמעט משוכנע שראיתי כמה ג'וי-מקסים שותים תה עם ביסקוויטים ומדברים על הנכדים באולם הראשי של מטרו, היבואנית. כעבור שלוש שנים על הכביש, הקטנוע הארור הזה נראה כמו קרנף גוסס בבריכת בוץ. אתה רואה אותם על הכביש - ישישים ונפוחים למראה, צרובי-שמש, פלסטיקים מתקלפים, מבטם עגום כשל סוס עבודה זקן ששכח מזמן איך להרים ראש - ואתה אומר לעצמך: שאלוהים יעזור לי, מזל שלא קניתי את זה כשהציעו לי בחנות משהו שהם קראו לו "שידרוג".

אתם קולטים את הנקודה, כן?

גם הג'וירייד שלי, גיבור מעמד הפועלים, הוא משהו ששיני הזמן לא רק נוגסות בו, אלא גם משאירות לו שריטות על הפלסטיקים. ארבע שנים אחרי הרכישה מצאתי עצמי רוכב על גרסה מדובללת של משהו שיצא מהחנות כשהוא מנסה - ולפעמים אפילו מצליח - להיראות כמו חדש, אבל כרגע מתקשה להיזכר מתי לאחרונה הרגיש נחשק.

אז בסדר, אני מבין שאין טעם לבוא בדרישות אסתטיות מופרזות לכלים טאיוואניים, אלא שגם זקנתו של אקס-מקס, נער הזהב מבית ימאהה, מביישת את נעוריו המשוערים של רוכבו. אקס-מקס הוא כלי יפה בבואו לעולם, המראה הספורטיבי-מלוקק מסמן אותו כקפטן נבחרת הפוטבול של תיכון יוקרה מקומי, ומדובר, בסך הכל, במשהו שהייתם מוכנים להביא הביתה לאמא של ילדיכם.

אבל תנו מבט על אקס-מקס ותיק יותר על הכביש; מראות בגימור גומי-מת, אחוריים מאובקים, פלסטיקים פנימיים שהשמש טיגנה והכניעה. אקס-מקס בן חמש הוא דגל כניעה לבן, המנון לנעורים שנעלמו, געגוע לראשים שפעם עוד הסתובבו אחריו. עכשיו, כמו כל זקן מקומט, הוא שקוף לרחוב.

מזדקן טוב, אבל מפחד

האח הגדול לבית ימאהה, טי-מקס, מזדקן קצת טוב יותר, אבל זה בעיקר כי הוא מפחד; הרוכב שלו הוא לא מישהו שמתעסקים איתו. טי-מקס הוא כמו כל נשואה למאפיה; מנסַה להישאר בעניינים, מעלימה עין מבגידות קטנות, ממשיכה לתת עבודה ולשמור על חזה זקוף. אבל אני לא רוצה טי-מקס שיזדקן אצלי; למעשה, אני לא רוצה טי-מקס בכלל. פעם רציתי. אחר כך הבנתי שאני לא במקצוע הנכון בשביל זה; יש לי עבודה לגיטימית. קטנועי הונדה מזדקנים לא רע - ממשיכים לשמור על מראה הכמעט-הצלחנו-לעשות-משהו-ייחודי שלהם, גם עמוק לתוך גיל המעבר.

אבל רק האיטלקים, ופיאג'ו בראשם, מסוגלים לייצר כלים שסטיב ג'ובס היה מוכן לרכב עליהם. כלים שישמרו על כבודו של מעצב הבית גם לתוך גיל הפרישה והבלות. אולי אלה גם הרוכבים; אתה לא קונה פיאג'ו לשליחויות. אתה קונה אותו כדי להרגיש טוב יותר, מעוצב יותר, טאייוואני פחות. ובמקרה של וספה, כל דבוקת חול ואדמה על המתכת רק מוסיפים למראה השריד-משנות-החמישים שהכלי מחויב אליו.

האמת היא שמעט מדי רוכבי קטנועים לוקחים בחשבון את ההזדקנות החיצונית המואצת של רוב הכלים האלה. את הבלייה. את הפלסטיקה הזולה הכורעת תחת קיץ ישראלי ממוצע. כן, כל הקטנועים יעבירו את שלושת החודשים הראשונים על הכביש כשהם נסיכותיים ומשויפים למראה; אבל שנתיים נוספות הן בדיוק פרק הזמן שיפריד בין הסוס האצילי לבהמת המשא. לא יודע לגביכם, אבל אני מעדיף לצאת בבוקר אל כלי שעדיין עושה לי חשק - סליחה על הצרפתית - לעלות עליו. ואני חושב שאם הוא יהיה איטלקי, זו יכולה להיות התחלה לא רעה.