טיפוס מיוחד: סיפורו המדהים של מתן ברמן
הוא נפצע קשה בפעילות צה"ל ורגלו נקטעה וסבל מהלם קרב. הוא היה בתרדמת, עבר אירוע מוחי וביום שישי הוא יגשים חלום ויתחרה באליפות ישראל בטיפוס קירות. סיפורו המדהים של מתן ברמן, שמעניק משמעות חדשה למושג ספורטאי
בימים כתיקונם, אליפות ישראל בטיפוס קירות אינה האירוע הספורטיבי החם ביותר בסביבה, אבל כשאחד המתמודדים הוא נכה צה"ל קטוע רגל, שחרף פציעתו הקשה חולם לכבוש את האולימפוס המקומי (וגם העולמי, כפי שתקראו בהמשך), זה כבר סיפור אחר לחלוטין.
עוד ב-ynet ספורט
- העיר מנצ'סטר בתדהמה: יונייטד והסיטי הודחו
- אלכס פרגוסון מעניש את עצמו
- הכרתם כבר את חבר הכנסת מראט סאפין?
- איפה נמצא שון מקייטן? / בועטת, רכילות ספורט
תכירו את מתן ברמן (30), ספורטאי מבטן ומלידה, שלמרות קורותיו מקפיד לשמור על הומור. ביום שישי הקרוב הוא יתחרה כאמור באליפות ישראל שתתקיים על הקיר של המרכז הישראלי לטיפוס בירושלים, ובגלל העובדה שהוא המתחרה היחיד בארץ עם נכות ורגל קטועה, אין עבורו קריטריון ולכן יתחרה מול מטפסים בריאים.
"אני אשם שתקעו אותי עם אנשים רגילים?" הוא צוחק. "אם היו נכים נוספים לא הייתה לי בעיה להתחרות מולם, אבל בגלל שאני היחיד, היה לי חשוב להרים את הכפפה ולהיות החלוץ. מה לעשות? ג'ינג'י - עקשן והולך עם הראש בקיר".
בעבר הדברים נראו הרבה פחות אופטימיים עבור ברמן. בשנת 2002 הוא נפצע בצורה קשה בעזה ממטען שהתפוצץ, ארבעה חודשים לפני שחרורו מצה"ל.
באותה תקרית נהרגו שלושה לוחמים, בעוד ברמן, אז חייל ביחידה מובחרת, נפגע מההדף וסבל מתסמונות של הלם קרב וקריסה של מערכת העצבים ברגל.
במשך שבע שנים ניסו הרופאים להציל את רגלו, אבל בנובמבר 2008 היא נקטעה עקב התפתחות של זיהום ונמק. לדבריו, דווקא לאחר הקטיעה הוא חזר לחיות מחדש. "כבר בהתחלה רציתי לקטוע את הרגל", נזכר ברמן. "רמת הכאבים והסבל לא איפשרו לי אורח חיים נורמלי ואפילו לא אורח חיים לא נורמלי. אלה כאבים לא אנושיים שלא מאפשרים לך בכלל לתפקד".
בטח היו לך לא מעט רגעים של ייאוש.
"כן. בגלל הלם הקרב לא היה לי ממש רצון לחיות, כתוצאה מרגשות האשם שהתווספו לפציעה, יחד עם סיוטים, התקפי חרדה ופחד להיות במקומות הומי אדם".
אבל כאן לא תם מסע הייסורים של ברמן. שנה וחצי לאחר הקטיעה הוא עבר אירוע מוחי קשה והיה 11 יום בקומה, כשהרופאים לא ממש נתנו לו סיכוי לחיות.
איך יצאת מהמצב הזה?
"אי־אפשר לצאת מזה ולא יצאתי מזה עדיין. אני לומד לחיות לצד הפציעה ולא נותן להלם הקרב לחיות במקומי. עם זאת, אני עדיין בתהליך ארוך שכולל אשפוזים וטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, אבל אני בטח לא אותו בן אדם שהייתי לפני קטיעת הרגל, במובן החיובי".
מה השתנה?
"כמה שזה נשמע רע, הקטיעה עשתה לי רק טוב. קמתי מכיסא הגלגלים, כבר לא כואב לי. אני עצמאי, עומד על שתי רגליים ורואה אנשים בגובה העיניים. אחרי הקטיעה אפשר לומר שהתחלתי לחיות, אבל בדיעבד אני שמח שזה לקח שבע שנים, כי זה איפשר לי ללמוד מי אני, למה אני מסוגל ומאילו חומרים אני עשוי".
לפני הפציעה עסק ברמן בשחייה ובטריאתלון, ולאחר הקטיעה ניסה לשוב למושאי אהבתו הספורטיביים, במידת האפשר. הוא חזר לרכוב על אופניים, עסק בסקי מים וסקי שלג, ואף רקד תקופה ארוכה ריקודים סלוניים בכיסאות גלגלים. "התחלתי לצאת מהבית, לחיות, חזרתי להיות בן אדם וכנראה שנולדתי להיות ספורטאי", הוא אומר בהתרגשות.
לטיפוס הקירות הגיע ברמן די במקרה, כאשר במסגרת טיול עם חבריו לבית הלוחם בתל־אביב, ארגון אליו השתייך מאז הפציעה, פגשו במדריכת טיפוס קירות. בהמשך נרתם הארגון לעניין, וביוזמתו נפתח עבור ברמן וחבריו חוג לטיפוס על קירות הנערך אחת לשבוע במרכז הטיפוס בקריית־אונו בהדרכתה של ניצן אורבך. אגב, רק בינואר הקרוב תחלוף שנה מאז החל לעסוק בענף האנונימי, השייך לאיל"ת התאחדות ישראלית שמטפחת ספורט תחרותי לא אולימפי.
"בהתחלה לא האמנתי שאהיה מסוגל לעשות את זה ולא ידעתי לאן זה ייקח אותי", משחזר ברמן. "עכשיו יוצא לנו לטפס גם על מצוקים בשטח, ולא מזמן גם חזרנו משבוע טיפוס בצרפת".
נשמע שהתמכרת לגמרי לטיפוס.
"אצלי זה כבר הפך לחיידק ואפילו לסוג של שיקום. מושך אותי מאוד לטפס, כי בגלל הפוסט טראומה שלי אני מדמה את הטיפוס למסלול שלי בחיים כיום. יש דרך לא קלה עד שאתה מגיע לקצה ואתה צריך לדעת בדיוק איפה לשים את עצמך, מתי לעצור ולנוח, ובעצם לחשוב על כל צעד לפני. עליך לפתור את הבעיות שלך בעצמך. מאז הפציעה חסר לי המון אדרנלין שהיה לי בצבא וכנראה שמצאתי בזה את האקסטרים והקיצוניות שחיפשתי. שמע, כשאתה בגובה של 80 מטר בחו"ל ורואה את הנוף והשחפים מתחתיך, אתה מרגיש על גג העולם".
עוד במגזין הצבע של ynet ספורט
- המתאגרף נותר חצי עיוור: "האיגוד הזניח אותי"
- שחר פאר: "זו אינה השנה הגרועה בחיי"
- בית קברות למאמנים: על פיטוריו של מוטי איוניר
מה יהיה באליפות ביום שישי?
"זו התחרות הראשונה שלי. אין לי מושג מה הולך להיות או איך להתכונן לזה. אתחרה מול אנשים עם שתי רגליים, אבל התחרות היא קודם כל מול עצמי, לקחת את עצמי שוב לקצה. נכון, לא אזכה בשום דבר ולא אנצח, אבל עצם העובדה שאתחרה שווה לי את החוויה".
אגב, אם כבר ענף ספורט, למה לא משהו אולימפי?
"אולימפי זה אמנם יותר יוקרתי ופעם זה כן הפריע לי כי רציתי אולימפיאדה ולעמוד על הפודיום, אבל לאחרונה החלה תחרות טיפוס לקטועי איברים בחו"ל, וגם להיות מקום ראשון בעולם בטיפוס זה לא פחות מכובד".
אתה בכלל מתייחס לעצמך כאל נכה?
"לא נכה, מאותגר פיזית, כי אני עושה דברים שגם אנשים עם שתי רגליים לא עושים".
מה השאיפות שלך מעבר לפן הספורטיבי?
"להקים משפחה. לא אוכל להיות בריא במאה אחוז, אבל אשאף להיות הכי נורמלי שאפשר וכמובן שלם עם עצמי".
"כמה שזה נשמע רע, הקטיעה עשתה לי רק טוב. קמתי מכיסא הגלגלים, כבר לא כואב לי. אני עצמאי, עומד על שתי רגליים ורואה אנשים בגובה העיניים. התחלתי לחיות"
"בגלל הפוסט טראומה שלי אני מדמה את הטיפוס למסלול שלי בחיים כיום. מאז הפציעה חסר לי המון אדרנלין שהיה לי בצבא וכנראה שמצאתי בטיפוס את האקסטרים והקיצוניות שחיפשתי".
לפנייה לכתב/ת 
