יהורם, אתה גיבן וצרוד. שלך, אבא

בשבוע הבא, אני מתחיל להופיע בתיאטרון הבימה, לצדה של האחת והיחידה גילה אלמגור, בהצגה הדרמטית עד אימה של דירנמט, "ביקור הגברת הזקנה".

טורים אחרונים של גאון ברשת

• חוק הטוקבקים: אל תתנו להם שמות
• אני? היפוכונדר? יהורם והתרופות
• הססמאות משתלטות לנו על החיים
  

להופיע בתיאטרון הבימה, פרושו של דבר לדידי, לחזור אל ביתי הישן, שהרי הצעדים הראשונים שלי על הבמה לאחר להקת הנח"ל, היו בתיאטרון הקאמרי עם הצגות כמו "כנרת כנרת" , "טורא" "וויצק" ו"צ'יפס וכל דבר". אז, שיחקתי בכבוד לצדה של רובינא הגדולה, והפעם אני משחק ב"אולם רובינא", לצדה של גדולה אחרת בזכות עצמה, ומשחקה רב השנים.

יהורם גאון (עליון במרכז) בימי להקת הנח"ל. בחזרה לביקורת של אבא(צילום: א. כהן)

לחזור להבימה בשבילי זה לחזור הביתה. זה לחזור אל קסמה המיוחד של במת התיאטרון, זה לחזור אל הפלא בן השעתיים שלוקח אותך לארצות רחוקות, ימים אחרים, תקופות שונות ואנשים גדולים מהחיים (מאוד גדולים) או קטנים מהם (מאוד קטנים).

לחזור להבימה זה לחזור אל קהלים אחרים, ודממות אחרות, שצועקות ובוכות בשקט, לעתים שמחות עד דמע, וזה גם לחזור אל הביקורת. ואני זוכר איך בתיאטרון הקאמרי, בתום הצגת הבכורה, היינו יושבים עד השעות הקטנות של הבוקר, שאז מישהו היה מתנדב ונוסע לדפוס ומביא ביקורת רטובה, חמה חמה מן התנור, וכולנו מסביבו קוראים. קוראים, ולעתים כורעים תחת מעמס המחמאה, קוראים ולעתים נקרעים לחתיכות מרוב עלבון.

כשאני חושב על ביקורת ממנה כולם יראים, אני רוצה לספר לכם על הביקורת הראשונה שקיבלתי בחיים, והיא נכתבה על ידי אבי, שהיה מורה. מדובר בהצגה של להקת הנח"ל באולם ימק"א שבירושלים, וזוהי הפעם הראשונה שבה אבי ראה אותי על במה, ולצערי הגדול גם האחרונה, שכן הוא נפטר בעוד אני בלהקת הנח"ל, בהיותי בן 19.

פעם אחת ויחידה הוא ראה אותי, ובבוקר מצאתי את ביקורתו על הכר, וזו היתה התרשמותו מן הלהקה וממני:

• קראו את מכתב הביקורת המלא שכתב אביו של יהורם גאון, 24.3.1958
  

אל יהורם בני המרבה לשמוע מוסר, אבל מעשן במקום לישן את הסיגריה (אז עישנתי המון והוא שנא את זה).

ראשית דבר אודך ואברכך על הואילך לכבדני, ולזכות אותי,בכרטיס של נגידים, בשורה המתאימה (הוא ישב בשורה הראשונה, כרטיסי פרוטקציה של עיריית ירושלים), כך נתאפשר לי לעמוד מקרוב,על המתרחש והמתרגש על הבמה.

שיטה זו של הצגת מערכונים זעירים וקצרים כדי לגוון את החומר, רצויה וקולעת למטרה, אולם עצם העובדה שהכל מכוון לצד אחד, להראות את המגוחך שבחיי הצבא, את הנלעג ואת הטפל, אינו עשוי להשיב נפש, לחנך ולהדריך, ולשפר את הטעם הטוב (אני חושב לעצמי מה היה אומר על תוכניות כמו "נקוי ראש" ו"ארץ נהדרת").

אמנם מושקע מאמץ בכל קטע, והכל תובע ריכוז וזירוז, והכנה והבנה, ויש שהעבודה היתרה מעייפת את עושיה, ואינה מאפשרת להם שכלול אמנותי, בגלל העומס המוטל עליהם (דרך אלגנטית להגיד שלא כולם כשרוניים מי יודע מה).

א) צחוקך הוא טבעי ורגיל, אך אין לעבור לפתע לפנים רציניים, משהו נזעמים, כי זה מוכיח שהצחוק על שפתותיך, היה עשוי ומזויף. מזה יש להיזהר. שומה עליך לזקוף קומתך בכל המקרים, ולא להיראות חלילה כגבן, הנושא על גבך משא לעייפה. זוהי מגרעת מורגשת ומודגשת.

ב) אתה צרוד, ועליך לטפל בגרונך לבל תושלך באחד הימים הקרובים מעל במה זו כנצר נתעב. שים לב להערה זו כי בנפשך הוא.

ג) ראיתי לנכון להעיר ולהזכיר את אותו "קונפרנסייה", לא אדע שמו (עידוא בן גוריון, בנה של הרקדנית האגדית דבורה ברטונוב) עומד על גובה, כוונתי לחייל המבשר את סדר ההופעות. מסתבר שהוא בעל כשרון, וממלא תפקידו בהבנה.

ד) הנערות מבליטות חיוניות, ותנועותיהן על הבמה מראות על אימון רב, על זריזות ועליזות.

בהסתיים כל מערכון, פגם הוא להאפיל את האולם.

תחזקנה ידי העושים במלאכה הברוכה, הבמאי, הפיקוד המטפל בדבר, החיילים המתאמצים בכוחם וברוחם, על מחנם ודגלם החוסים בצילם.

משה דוד גאון

עכשיו אתם מבינים למה ביקורות לא מפחידות אותי? גם גיבן, גם צרוד, ועוד צוחק צחוק מזויף. מה כבר יכול להיות כסאחיסטי יותר מזה?

מפיקת המאמר: טל וינגרטן. התוכנית "גאון ברדיו" יצאה לחופשה ותשוב בקרוב לשידור ברשת ב'.