כסף זה לא הכל. אנחנו חוזרים לישראל
עשיתי את זה. חייתי 7 שנים בחו"ל, ושמח שעשיתי את זה, אבל עוד יותר שמח לחזור לסביבה הטבעית שלי. אני יודע שאנחנו בוחרים בקשה יותר, אבל בנכון יותר
קראתי את הררי הטוקבקים בטורים העוסקים במהגרים ישראלים, והחלטתי שאני חייב להגיב. הדבר הראשון שעלה בראשי היה אוסף ססמאות: "אין לי ארץ אחרת", "אין חכם כבעל ניסיון" ו"דברים שרואים משם לא רואים מכאן".
אני כותב מהמטבח בביתי בניו-ג'רזי, כמה חודשים לפני שאשוב (לתמיד?) לארצי האהובה. אני חי פה כבר 7 שנים, עובד בחברת היי-טק, אני ואשתי מרוויחים לא רע בכלל, מגדלים 3 ילדים ובסך הכל נהנים מהחיים כאן: טיול לאיים, טיול לדיסני, ניו-יורק ופילדלפיה שנמצאים שני מטר מכאן, אפילו אוכל ישראלי יש כאן. נשמע מצוין. אז זהו, שלא ממש. זה מתאים, אולי, לזוג רווקים שרוצים לראות עולם. זה נחמד למשפחה שבאה לכמה שנים לשנות אווירה. זה לא מתאים למשפחה עם 3 ילדים, שצריכים להבין מי הם ולאן הם שייכים. הכל עניין של עיתוי ושלב בחיים, אבל יש דבר שעולה על כל הבתים, הכסף והטיולים - שייכות.
עוד בסדרת טורי "להגר או להישאר?" בערוץ הדעות :
ציונות זה פאסה, העולם הוא כפר גלובלי / ערן שוויגר
יום יבוא ותרצה לחזור לישראל / טל רפאל
הילדים שלי כרגע נראים ומתנהגים כאמריקנים לכל דבר, אבל ההורים שלהם משגעים אותם כמה חשוב להיות יהודי, וכמה אנחנו ישראלים והם אכן שומרים על הישראליות שלהם. אבל בלי להיות בישראל - לא יישאר כלום: הם יילכו לקולג' (שעולה לרוב כמו משכנתא של בית), ימצאו להם איזו חברה גויה, והנכד האמריקני שלי אפילו לא יידע על ההיסטוריה של הסבתא רבא שלו בפולין.
אני לא אומר שהכל רע פה. להיפך, יש הרבה דברים שהרווחנו: הילדים דוברים אנגלית שוטפת, הם מנומסים, פותחים את הדלת ולא דוחפים בתור, באמת סוג של נס שקורה רק בניכר. אני ממליץ בחום לכולם לעשות טיול ואפילו להישאר כמה שנים כאן, כי זו חוויה של פעם בחיים. הבעיה היא שיש כאן מלכודת: ככל שתתמהמה בהחלטה, תישאר תקוע כאן. יש לי הרבה חברים שכבר לא יכולים לחזור מסיבותיהם הם: מפחדים לא למצוא עבודה בארץ, הילדים גדולים מדי, האשה לא רוצה לעבור לשם ועוד. גם לנו ההחלטה קשה מאוד. האם אנחנו עושים החלטה נכונה? לא יודע. אני יודע שאנחנו בוחרים בקשה יותר, אבל בנכון יותר. ימים יגידו.
אני מבין על מה מדברים אלה שרוצים לעזוב את ישראל. יש הרבה חוליים, אבל אי אפשר לשנות אותם בשלט רחוק. קל לראות את חצי הכוס הריקה, אבל גם כאן קל למצוא אותה: אם בבדידות הנוראית שקיימת, אפילו שיש המון ישראלים כאן. אם בלימודים של ילדיי, שלא כוללים היסטוריה של ישראל. בזה שצריך לתכנן מראש מפגשים בין הילדים שלך לילדים האחרים. בית הכנסת רחוק יותר. המבטא שלי שונה משל ילדיי, מה שעושה אותי שונה בארה"ב, מה שעושה אותי אזרח סוג ב'. החיוך על השכן שלך גדול, אבל הוא לא יודע איך קוראים לך. הכיסים מלאים, אבל הנשמה ריקה. טוב, נסחפתי קצת.
חורה לי שאנשים מסוימים גוררים אחריהם אחרים עם הבטחות שווא ש"שם יהיה יותר טוב". חבל שאי אפשר להוציא אנשים מתוך המקום שבו הם נמצאים, כדי שיבינו כמה טוב יש להם ביד. אני עשיתי את זה ושמח שעשיתי את זה, אבל עוד יותר שמח לחזור לסביבה הטבעית שלי ושל משפחתי, לראות את ההורים פעם בשבוע, לטייל במקום שהוא שלי, לעשות את מה שהסבים שלי עשו בדיוק כמוני לפני 50 שנה. היתה להם אידיאולוגיה ולא רק חשיבה על כסף והצלחה.
אני תושב חוזר. ואני מקווה שאחרים יעשו כמוני ויבואו אחרי.
אוהד קלס, ניו-ג'רזי
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
