לא לרקוד על הדם של קצב
אי-אפשר לומר שהתורה אינה דורשת נקמות, אבל היא כן דורשת להותיר את כבודו הבסיסי גם של מי שנידון, הורשע ונענש
"הכזונה יעשה את אחותינו" הם אמרו, ותכננו את אחת הנקמות הנוראות ביותר. שמעון ולוי, אחיה של דינה שנאנסה בידי שכם בנו של חמור "נשיא הארץ", מוליכים שולל את אנשי העיר כולה, מביאים אותם למול את עצמם כדי לכאורה לכרות ברית עם משפחת יעקב.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
והנה, ביום השלישי, כשאנשי העיר שכם כואבים בבתיהם, שוחטים אותם שמעון ולוי עד אחד ושוללים את שלל העיר כולה. מעשיהם של שמעון ולוי זוכים להסתייגותו החריפה של יעקב אביהם. ברגעיו האחרונים הוא מקלל אותם, במילים מפתיעות בחריפותן ובעיקר בקו הברור שהן תוחמות בין המותר והאסור:
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"
יעקב שובר את המבנה הקהילתי-שבטי שלהם לדורי דורות, בשל מעשה הנקמה הנורא המתואר בפרשתנו.
להריח את הדם של הנשיא
במעבר חד, עם מספר קווים דומים והמון קווים שונים(!) החברה הישראלית כולה, צפתה בקלוז-אפ בפניו הממררים בבכי של הנשיא לשעבר משה קצב כשדלת בית הסוהר נטרקת מאחוריו. הכותרות הראשיות סקרו כל תנועה שלו בתוך הכלא, ואף לא הניחו לאשתו שבכתה בביתה.
מספר האסיר של הנשיא לשעבר זכה לכותרת ראשי באחד העיתונים (כאילו זה עקרוני למישהו), ורמיסת כבודו הסופית הייתה בתיאורו כמי שבכה כל היום בכלא.
נכון, כאן הסיפור שונה לחלוטין. לאיש ניתנה הזכות להתגונן, להביא את עדיו, להשמיע את גירסתו, לערער על פסק הדין. זאת איננה נקמה, זאת עשיית דין. מסודרת ומובנית. אבל ההתנהלות הציבורית-תקשורתית איננה מסתפקת בכך. היא רוצה לראות דם, היא רוצה לראות בהשפלתו הסופית של הפושע.
עומדת לה דעת הקהל, מצקצקת בשפתיה בתימהון. "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", היא ממלמלת במעין תימהון אנתרופולוגי. אך עמוק בפנים שוכנים היצרים האפלים, הקדמונים, הרוצים להריח את הדם.
זה מאד אנושי, וממש לא חדש. במגילת רות, תמהים אנשי העיר "הזאת נעמי?!" כשהם רואים את אשתו של המושל שנמלט מארצו מאימת הרעב במקום להילחם על הצלתה, חוזרת כאלמנה, אם שכולה, וענייה מרודה.
"הזאת נעמי". שימו לב לניסוח המלא: "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי?" אני רואה בדמיוני את השמועה על שיבתה של נעמי המוכה, מתפשטת במהירות רבה והאנשים מתקבצים במהירות לראות בהשפלתה, בסקרנות מהולה בנקמה.
ובכל זאת, יש כבוד (בסיסי)
ממש אינני מגונן על מי שהורשע כאנס, אני כואב את כאב קורבנותיו. אותן גיבורות בעל כורחן של הפרשה האומללה הזו. ואינני מהתוקפים את בית המשפט. אך כל זה לא מסביר את הצורך שלנו, במציצנות הנוקמנית, המשפילה הזו.
וכך מלמדת אותנו התורה, שאסור להלין את נבלתו של מי שנתלה למוות לאחר פסק דינו: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא).
אנו קוראים את הפסוקים הללו, ומשווים אותם להשפלתו הציבורית של מובארק הרצוץ השוכב במיטת חוליו בכלוב של גן חיות, ובגופותיהם
של שליטים ורודנים ההופכים מושא לרגשות הנקמה של ההמון.
אי-אפשר לומר שהתורה שללה לחלוטין את הנקמה. ה' מתואר כ"אל נקמות". אנו פוגשים גם את הציווי על מלחמת הנקמה במדיינים, בספר "במדבר". אך יש בתורה התנגדות נחרצת, להתפרעות הרגשית, המובילה לצורך ברמיסה טוטאלית, עד היסוד, של כבודו של החוטא. כן, גם זה שחטא חטא כה חמור עד שתלו אותו.
החברה חייבת לגזור על עצמה איפוק, ולתת גם לאסיר את כבודו האנושי היסודי. הוא חטא, הוא משלם על עונשו, אך על כבודו הבסיסי להישמר.
לפנייה לכתב/ת 
