"סאנסט פארק": ייאוש חמוץ מתוק

המקריות המצמיתה של הקיום היא הממד הכי משמעותי שמלווה את פול אוסטר עוד מספריו הראשוניים. השרירותיות הזו שבה בני אדם נפצעים, נפגעים ושכל חייהם משתנים במחי רגע. האדם מתכנן תוכניות. המקריות צוחקת - האנטרופיה חוגגת. על פניו, יבואו קוראים ויגידו שהעניין כבר מיצה את עצמו, שיש כוחות ומימדים אחרים הפועלים בקיום, שהמקריות אמנם מחוללת הוויות, אבל לא תמיד אנחנו עבדים צייתניים שלה, ועומדים מובסים נוכח מה שהיא מעוללת לנו.

עטיפת ספרו של פול אוסטר, "סאנסט פארק". כוחה של יד המקרה

יש בזה מידה מסוימת של צדק. אם כי אוסטר איכשהו מצליח לא להישמע נדוש. הוא לפעמים מציב את המקריות הזו כחזות הכול, ומנגד לפעמים שם אותה כסוג של רקע, נותן לדמויות שלו יכולת החלטה והתנהלות, אפילו אשליה של שליטה. לא מכפיף את הכל לעומתה.

ביקורות נוספות של עמיחי שלו בערוץ הספרים :

• להתמסר לשירה עם בולוניו
• זבאלד : יוצר בעל שתי ישויות
• "לרוץ" מאת אמיל זטופק
  

כך זה גם בספרו "סאנסט פארק". הפעם המקריות המצמיתה גורמת לתאונה,

שמשנה את חייו של מיילס הלר, ומהבטחה אקדמית זוהרת הוא הופך למעין לוזר כובש לב, משוטט על פני ההוויה כמו צל מנוכר כמו אדם שאיבריו הפנימיים דולפים פנימה לתוך הנפש. אך יש לו סוג של נחמה. הוא מתאהב בבחורה קובנית צעירה ומלאת חיים. בכל אופן, אצל אוסטר גם הנחמות באות בעירבון מוגבל, ומיילס נאלץ למצוא את עצמו פולש יחד עם חברים רחוקים נוספים לדירה נטושה, עד שהמשטרה באה לפנות אותם.

אותה תאונה היא שגרמה לו להתנתק מהוריו למשך שבע שנים. איכשהו מיילס מרגיש איזו תנודה של שינוי בנפשו, כזו שמאפשרת לו לחזור ליצור איתם קשר, עד לסיום הטרגי הבלתי נמנע. ככה זה אצל אוסטר. יד אחת מלטפת, יד שנייה מאגרפת.

נקודת אור חמקמקה

סך הכל, "סאנסט פארק" אולי לא הספר הטוב ביותר של אוסטר, אבל הוא ללא ספק אחד הטובים. יש בו סוג של כוח ממגנט, ויש בו, בניגוד אולי לרוב ספריו, קטעים של כתיבה מרשימה ואף מבריקה. בדרך כלל אוסטר מגיש את הדברים בצורה בהירה, צלולה, נותן לדרמות עצמן להכתיב את הכל. הפעם הכישרון שלו לפעמים יוצא פרוע, יצירתי ומרענן, זה בא לידי ביטוי בעיקר בתיאור המציאות כפי שהיא משתקפת מעיניה של אלן ברייס, אחת הדמויות - תיאור שמתחיל בעמוד 98 ומתאר את רגע המפנה בחייה, הרגע בו היא בוחרת לזנוח את הרישומים הפלסטיים וחסרי החיות שהיא עשתה עד כה, ולהתמקד באמנותה בגוף האנושי על שלל גווניו ועליבותו.

היא פתאום יוצאת לרחוב ורואה רק גופים אנושיים מולה. לא נפשות, לא תנועות, לא שום דבר אחר. גופים כפי שהם, יפים, מכוערים, אטומים, כרסתניים, מעוררי תשוקה, מעוררי אימפוטנציה - והכול מתחבר למן תיאור חד פעמי, ייחודי, שגם אחרי שמסיימים את הספר, משהו בו נותר בזיכרון.

כמו כן, האופן בו בונה אוסטר את הסיפור, את הדרמה, איך שהוא מותח אותה לאט,

באופן מבוקר, במעין נמנום המודע לעצמו - עדיין מצליח לרתק. משהו בצורת הסיפר הזו שלו תמיד עובד, הוא יודע איך להשתמש במניפולציות הנכונות על הקורא, איך למתוח אותו ואז להרפות, איך לשחק מצד אחד עם הניכור ומצד שני עם הקרבה. לחובבי הספורט - יש בספר גם לא מעט תיאורי בייסבול. חלק מהדמויות שולטות בכל רזי הסטטיסטיקה וההיסטוריה של הספורט האמריקני הלאומי.

דרך סיפורים של כמה גיבורי בייסבול מיילס נוכח לאותה מקריות, איך אי-אילו שחקנים נפצעו או איבדו את חייהם. יש בזה דווקא משהו קצת מכביד וטרחני. המקריות קיימת גם כשלעצמה, בטח בסיפור עצמו, ממד הבייסבול לא עושה עמה חסד, או לא מאיר אותה באיזה אור אחר. עדיין מדובר במשהו על גבול הנסבל. זו לא פעם ראשונה שאוסטר מכניס את עולם הבייסבול לספריו, אבל דווקא פה, בניגוד למקריות, כדאי שזו תהיה הפעם האחרונה.

"סאנסט פארק", מאת פול אוסטר. מאנגלית: ברוריה בן ברוך, הוצאת עם עובד, 267 עמ'.