צ'רלי שין על הגריל: אכזריות עם גבולות ברורים
הכוכב השערורייתי צ'רלי שין עלה על ה"גריל" של ערוץ קומדי סנטרל. התוצאה: כמעט שעה של חיצים מילוליים מושחזים, אבל כאלה שנורים עם כללים ברורים, גם אם נדמה שהכל מותר
ברגעים הקשים ביותר שלהם, חוק בלתי כתוב מנחם את כוכבי-העל של התרבות הפופולארית: הם יכולים להרוס את הקריירה שלהם, לעשות יותר מדי סמים ולהישלח לגמילה (לא מוצלחת), להרוס חדרים בבתי מלון בחגיגות סקס ואלימות, להתאכזר לבנות הזוג שלהם ולילדיהם - ולדעת שאחרי כל זה, אורות הקאמבק קורצים בסוף המנהרה.
צפו בנאומו של צ'רלי שין מתוך ה"גריל"
בשנים האחרונות לא היה לצ'רלי שין מתחרה רציני באמנות ההרס העצמי, או בהד התקשורתי העצום של מעלליו. הוא פוטר מ"שני גברים וחצי" המצליחה, בעקבות הערות אנטישמיות, בת זוגו האחרונה עזבה והרחיקה ממנו את ילדיו אחרי שבית המשפט הבין שהוא מסכן אותם, שתי כוכבניות הפורנו עמן חי ביחד נסו על נפשן, ושובל גדול של גזרי דין על תנאי והחלטות שיפוטיות לא נעימות עוד ממתין לו.
במצב הזה, ההתאכזרות הפומבית המשעשעת של ה"גריל" קטנה עליו. כפי שהאיש עצמו אמר: "סמים לא הרגו אותי, סקס לא הרג אותי, 'שני גברים וחצי' לא הרגו אותי, אז באמת שאי אפשר לצפות שכמעט שעה של חיצים מילוליים מושחזים, טובים ככל שיהיו, יעשו את זה".
צחוקים עם כללים
"גריל", או "Roast" בשמה המקורי ששודרה אמש (א') ב-HOT קומדי סנטרל, היא סדרה של ספיישלים מבית קומדי סנטרל, בהם כוכב מרכזי, בדרך כלל כוכב עבר, כמו פמלה אנדרסון או וויליאם שאטנר, הופכים למטרה לחבורה של סטנדאפיסטים, שמתחרים זה בזה על הזכות להשפיל את האורח בכל דרך אפשרית, ובלבד שיהיה מצחיק.
הם גם יורדים זה על זה ובסוף התוכנית ניתנת לאורח הזכות להשיב להם כגמולם. הייתי רוצה לצטט כמה מן המופעים המילוליים המוצלחים יותר שכוונו לעברו של שין בלי לכלול גסויות בכתיבה, אבל זה בלתי אפשרי. "קומדי סנטרל" לא צריך לציית לכללי הטעם הטוב, ומזה נובע חלק גדול מכוחו של הערוץ: אני מעדיפה להמליץ על השידור החוזר, בעיקר למי שהקריירה של שין מעניינת אותו, ולמי שרוצה להתבונן קצת בחוקי התת-ז'אנר שבו, לכאורה, כולם מעליבים את כולם בלי גבולות והנעלב מתפרש כאדם אמיץ שמסוגל לספוג הכל.
בהיסטוריה של ה"רוסטים" היו רק שני מקרים מתועדים בהם כוכב הערב והמושפל התורן הסכים לבדיחות על כל נושא שבעולם. דונלד טראמפ היה אחד מהם. אחרים התנו את השתתפותם בהימנעות מעניינים שונים: פמלה אמדרסון לא הסכימה שיצחקו על הצהבת שלה, שאטנר - שהפך אחר כך למשתתף בפאנל הצולים - סירב לצחוק על מותה של אשתו בטביעה בבריכה שלהם, וצ'רלי שין שבתחילה אמר שהכל מותר, השתפן עד מהרה והטיל וטו על בדיחות שמתייחסות לאמא שלו. אבל אלה לא הגבולות היחידים.
לחייך כל הדרך אל הקאמבק
כי מאוחרי חזותו הפרועה, ה"רוסט" מציית לכללים נוקשים עד מאוד. אפשר להשתמש בחומרים מן הרכילות הפומבית ולהקצין אותם, אבל אי אפשר לחשוף חומרים פרטיים ולהגחיך אותם. אפשר ללעוג לפרקטיקות מיניות, לגיל מתקדם, לכל מה שקשור במראה - אבל ממעטים לדון בתכונותיו של אדם או בהשקפותיו.
שין הוא תומך נלהב בתיאוריית הקונספירציה סביב קריסת מגדלי התאומים, אבל זה כנראה לא מצחיק את קהל היעד. גם הצלחות מוכחות ומתועדות אינן הופכות לנושא לבדיחה. כשלונות דווקא כן, וכיוון ששין צבר המון כאלה בשנים האחרונות, הוא באמת היה הנושא האידיאלי לדאחקות של כל המשתתפים, כולל מייק טייסון, שהוא עצמו כבר סוג של בדיחה עוד לפני שהוא פותח את הפה.
זה היה ה"רוסט" הנצפה ביותר בתולדות הסדרה הזאת, ולא בכדי. הוא שודר בארצות הברית שעה לאחר הפרק ב"שני גברים וחצי" בו דמותו של שין נקטלת באכזריות ואשטון קוצ'ר מחליף אותו. שין יכול היה להישאר נינוח בכסאו ולחייך כל הדרך אל הקאמבק, כי לפעמים הוא מתחיל ביכולת הבסיסת שמבדילה בין בני אדם לשאר ברואי האל: היכולת לצחוק על עצמנו. מתחת לחגורה, באכזריות, בגסות - אבל בגבולות ברורים.
