אקסטרים ומיסטר ביג: אופס, יצא דביק

Deep inside I hope you'll feel it too

Waited on a line of greens and blues

Just to be the next to be with you

אלוהים, איזה קיטש מזוקק. כל כך דביק. כל כך מתאמץ לרגש. 20 שנה חלפו מאז יצא הלהיט הזה, "To Be With You", שהכניס את להקת "מיסטר ביג" ללב המיינסטרים (מעמד שהם תחזקו עם הקאבר שלהם ל-"Wild World" של קאט סטיבנס, שהפך ללהיט גדול עוד יותר). אבל מה שהיה אולי שיר הפריצה הגדול שלהם, גם הנציח אותם בתודעה כלהקת קיטש-רוק אקוסטית - וקבר מתחת לפני השטח את המהות האמיתית של מיסטר ביג: רוק מוטרף עמוס דיסטורשן, עם בסיסט וגיטריסט שנגינה במהירות הקול קטנה עליהם.

"מיסטר ביג" לא לבד: רק כמה חודשים קודם לכן, במרץ 1991, יצא הסינגל "More Than Words", שהכניס את להקת "אקסטרים" לאותה התסבוכת: מתוך אלבום פ'אנק-מטאל פסיכוטי, עם סולואים שאוזן אנושית לא מסוגלת לפענח, זכור לקהל הרחב רק אותו להיט אקוסטי - ה"אהבתיה" של האמריקאים, אם תרצו. 20 שנה אחרי, הגיע הזמן לחשוף בפני מי שהכיר את אקסטרים ומיסטר ביג רק מלהיטי גלגלצ שלהם לטירוף שהסתתר במצולות, מסביב לאותו אי אקוסטי מבודד.

אקסטרים

סולו הגיטרה של נונו בטנקורט בשיר "Get The Funk Out" של אקסטרים תמיד היה לדעתי אחד הסולואים הגדולים ביותר בכל הזמנים, ואני לא מגזים. בטנקורט, עם הגיבוי של הלהקה מאחוריו, ידע להוציא ממיתרי החשמלית שלו קטעי גיטרה שהיו לא פחות משלמות. בשנות התשעים הוא חיבר תווים לתווים בכזו מיומנות, כאילו הכין את מנת הגורמה הטעימה בעולם. או כשיא הקלישאה - כאילו עשה אהבה עם הגיטרה. דוגמה טובה נוספת מגיעה בשיר המצוין "Rest In Peace", כשגם שם הסולו והקטעים החוזרים קורעים לך את הנשמה.

דוגמאות יש עוד בשפע, ואמנם בטנקורט היה הצלע החשובה ביותר בלהקה, זו שסחבה אותה לניצחון במשך כמה שנים בניינטיז, אבל אקסטרים כולה היתה פשוט להקה טובה, וחבל שנשפטה דווקא בגלל אותו שיר שהציג את בטנקורט והזמר גארי שרון בקליפ שחור-לבן קיטשי ורומנטי. קליפ שחדר ללב כל המתבגרות, והפך ללהיט סלואו חיוני בכל מסיבת כיתה באשר היא. אגב, בלדה טובה הרבה יותר מ-"More Than Words" היתה "Hole Hearted", שיר קצבי יותר שזכה גם הוא לקליפ שחור-לבן, אחד המראות שהכי מייצגים את הרוק נערי של 1991.

האמת היא שכל הגלאם, הרוק הבועט, הגרוב, הפ'אנק והשירים היפים של אקסטרים הסתכמו בשני אלבומים: "Pornograffitti" ו-"III Sides to Every Story". שניהם היו מלאים בקטעים ובסולואים המופתיים של בטנקורט, בקצב שמושך אותך קדימה ועושה טוב על הלב, במכות התופים הכבדות של פול גירי, בשירה הנעימה של שרון ובהרמוניות הקוליות המפתיעות של חברי הלהקה. טכניקה שללא ספק אימצו החברים מהמומחים בתחום, חברי להקת "קווין". מלבד הצלחתה באותן שנים, זו כנראה גם אחת הסיבות שהלהקה הוזמנה למופע לזכרו של פרדי מרקורי וביצעה במיומנות וברגש רב מחרוזת משירי "קווין".

אבל זה לא היה מספיק. "אקסטרים" נעלמה לא הרבה שנים אחר-כך. גארי שרון הפך לסולן של ואן היילן לתקופה קצרה, ובטנקורט פצח בשלל פרויקטים שהציבו את הגיטרה שלו באור הזרקורים. לא מזמן הוא ביקר כאן בישראל כשליווה את ריהאנה במופע שלה באצטדיון בלומפילד.

בשנים האחרונות הם חזרו, הוציאו אלבום חדש ומנהלים חיים מוזיקליים חדשים, און ואוף. זו לא אותה אקסטרים של אותם שני אלבומים מצוינים ומדויקים, אבל את הכישרון, התעוזה והמקוריות אי אפשר יהיה לקחת מהם לעולם. בכל פעם שאני שומע שירים כמו "Pornograffitti" או "Decadence Dance", או בעצם כל אחד מהשירים שבשני האלבומים ההם, המשאלה היחידה שעולה בליבי היא שאיכשהו זה יהיה אפשרי שבכל פעם שאכנס לחדר, בטנקורט יהיה שם מאחורי וינגן נעימת פתיחה בועטת שתלווה את כניסתי.

מיסטר ביג

על פניו, גם אם נתנער לרגע מההמנון השחוק איתו פתחנו את הכתבה, מיסטר ביג היא תופעה שהיתה צריכה להישאר ולהיקבר בסוף האייטיז-תחילת ניינטיז: להקת מגה-רוק אולטרה צ'יזית, עם נטייה מודחקת למחצה לגלוש מחוזות הגלאם. הררים של קיטש מילולי ומוזיקלי, כמו שרק התקופה ההיא ידעה לספק.

אבל מאחורי המסכה הזו ניצבה סופרגרופ אמיתית - רביעייה של מוזיקאים סופר-מוכשרים, ובראשם כמובן הגיטריסט פול גילברט (שהתפרסם עוד קודם לכן עם הריפים הפסיכוטיים שלו ב-"Racer X") והבסיסט המחונן בילי שיהאן, שקיבץ סביבו את יתר חברי הלהקה, אחרי שבנה לעצמו שם כנגן הליווי הקבוע של דיוויד לי רות' בקריירת הסולו הפוסט-ואן היילנית שלו (הגיטרסיט שלצידו אגב, היה אז סטיב ואי).

השניים האלה הציבו בפני כל חובב מיתרים שנתקל בהם רף כמעט בלתי אפשרי בכל הקשור ליכולות טכניות. למעשה, בהעדר תחרות, עיקר המירוץ שלהם היה זה מול זה - כפי שאפשר לראות בשלל קטעי הווידאו שלהם ברשת, הלקוחים מהופעות הענק שערכו לאורך שנות הפעילות שלהם. למשל, בקטע הזה שלפניכם - כשהם מתחילים את המסע המוטרף שלהם מהקטע "Screaming Blues O'mania" של גילברט, וממשיכים את הספרינט שלהם עם פרפרזות על יצירות קלאסיות.

וזו בעצם היתה הגדולה של מיסטר ביג. כי מרבית השירים שלהם - קשה שלא להודות - לא היו המנוני רוק מלהיבים במיוחד. נחמדים - כן, בהחלט, לא מעט מהם, כמו למשל "Take Cover",  "Colorado Bulldog" או "Daddy, Brother, Lover, Little Boy". אבל העובדה שלא היו להם יותר מדי להיטי ענק מלבד אלו האקוסטיים אינה מקרית.

דווקא הקטעים הנלווים האלה, כשגילברט ושיהאן התמודדו ראש בראש על הבמה - לפעמים בין השירים, לפעמים בפתיחה שלהם - הבהירו שאין לנו כאן עסק עם סתם עוד להקת רוק. הכל אצלם תמיד נעשה בדיוק מושלם, הכל נוגן תוך סנכרון

בלתי נתפס של גיטרה ובס, כאילו מוח מפלצתי אחד עם ארבע זרועות (לפחות, כן?) מתפעל את שני הכלים. סוג של דרים ת'יאטר, בגרסה חייכנית ונוצצת יותר.

אז אולי אפשר לקרוא להם שוויצרים, ולהגיד שהסולואים הקודחים האלה הם יותר דאווין ממוזיקה. אבל יש איזו עוצמה, בשילוב הזה של גילברט את שיהאן, שכמעט בלתי אפשרי למצוא בלהקות אחרות: שני גאונים מטורפים שצועדים - או ליתר דיוק, שועטים - ביחד עד היום, אל עבר מטרה אחת משותפת: סוף הריף הנוכחי.