המבקר: בקצב זה יידרשו 100 שנה לשקם הנחלים
20 שנים פועלת מדינת ישראל לשקם את נחליה, ולמרות זאת אף אחד מעשרות מקורות המים לא שוקם כהלכה - תמונת מצב עגומה זו עולה מדו"ח שמפרסם מבקר המדינה. לינדנשטראוס קובע כי האשם העיקרי במצב הוא המשרד להגנת הסביבה
לאחר 20 שנות פעילות לשיקום נחלי ישראל לא ניתן להצביע ולו על נחל אחד ששוקם במלואו ולכל אורכו ומתפקד ללא פעולות נוספות של שיקום לסוגיו - כך עולה מדו"ח שמפרסם מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, לשנת 2011 בנושא שיקום הנחלים. מבקר המדינה גם מסמן את האחראים לכך: המשרד להגנת הסביבה שלא קידם את המדיניות שלו עצמו בנושא.
דו"ח המבקר - 2011
בישראל זורמים 31 נחלים ראשיים - 16 זורמים לים התיכון והשאר לירדן ולכנרת. מרביתם הפכו למטרד ולסיכון סביבתי, עקב שנים של שאיבת מקורות המים, הפיכתם לתעלות להזרמת ביוב ביתי, תעשייתי וחקלאי, בנייה בסמוך והשלכת פסולת.
המבקר מדגיש כי אף שמאז שנות ה-90 המדינה פועלת באמצעות המשרד להגנת הסביבה וגופים נוספים לשקם את הנחלים, הרי שלמעט שיפור איכות מי נחל הקישון, הירקון ואלכסנדר - אין נחל ששוקם במלואו לכל אורכו. "מממצאי דוח זה עולה כי בקצב ההשקעות שהיה בעת הביקורת, יידרשו עוד כמאה שנים להשלמת שיקום הנחלים", כותב לינדנשטראוס.
"לא נקבעו תקנים סביבתיים"
למרות החלטות שהתקבלו בממשלה ובמוסדות התכנון, ולמרות שהוכנו תוכניות אב לשיקום נחלים רבים – המבקר מציין כי במשרד להגנת הסביבה לא קבעו מדדים למעקב ופיתוח אחרי התקדמות הנושא. עוד הוא מדגיש, כי למרות שיפור באיכות המים המוזרמים לנחלים, הרי שמרבית הערוצים עדיין משמשים להובלת שפכים מטוהרים ברמות שונות.
אחת הסיבות להזנחה לדבריו, היא העדיפות הנמוכה שמקצה המשרד לאיכות הסביבה לנושא. בדו"ח מפורט כי אף ששיקום הנחלים הוגדר כנושא מרכזי בפעילות המשרד, הוא נעדר מ-5 היעדים החשובים של המשרד ב-2010, והתקציב המיועד לנושא היה במגמת ירידה עד 2010.
המבקר מוסיף כי על פי התוכנית הלאומית לשיקום נחלים של המשרד מ-2008, נדרשת השקעה של 2 מיליארד שקל לשיקום אקולוגי ונופי של הנחלים. בדו"ח מפורט כי קצב ההשקעות השנתי הממוצע של המשרד בין 2010-1998 עמד על 9 מיליון שקל - כמחצית מהסכום שהשקיעו יתר המשרדים בשיקום.
ניגודי אינטרסים
חסם נוסף שמציין המבקר הוא העובדה, שניהול המים בישראל והנחלים בפרט, מבוזר בין מספר רב של גופים. "בישראל הטיפול בנחלים מאופיין בפיצול בין גורמים רבים ובחוסר איזון - המשרד להגנת הסביבה מופקד על שיקום הנחלים, אולם שיקום המים, הפעולה החשובה ביותר, הוא בסמכות רשות המים והביוב, וביצוע העבודות הוא בידי רשויות הניקוז הכפופות לשר החקלאות".
המבקר מפרט כי מנהלת הנחלים שהוקמה ב-1993 במטרה לקדם את שיקום הנחלים, אינה פועלת בצורה סדירה בשנים האחרונות. התוצאה, על פיו, היא ש"רשויות הניקוז הן הגורם הדומיננטי בהליך קבלת ההחלטות על שיקום נחלים וביישומן".
בדוח מצוין, כי ביצוע שיקום הנחלים מתבצע על ידי רשויות הניקוז, שהוסמכו לכך על ידי המשרד, זאת "בטרם נבדק לאורך זמן תפקודן הסביבתי של רשויות אלה ומבלי שנבדק אם יש או אין הצדקה לעשות זאת, כפי שנקבע בחוק הנחלים", נכתב. "המשרד כמעט אינו יוזם פרויקטים בתחום שירום הנחלים, אלא רשויות הניקוז עושות זאת לפי שיקוליהן וסדרי העדיפויות שלהן".
המבקר מדגיש כי תפקידן של רשויות הניקוז הוא למנוע את נזקי השטפונות, בעוד ששיקום הנחלים נמצא בעדיפות משנית ושיקוליהן לא תמיד סביבתיים. "התפקידים של רשות ניקוז ורשות נחל נועדו לשרת מטרות שאינן בהכרח עולות בקנה אחד", מצין המבקר. "הטלת התפקידים על רשויות ניקוז אינה איפה חלופה מלאה להקמת רשות נחל".
"המשרד לא הטיל את מלוא תפקידי רשות נחל על רשויות הניקוז בדרך שתבטיח איזון הולם בין שני התפקידים. המשרד לא בדק אם יש הצדקה שלא להטיל את תפקיד רשות הנחל על כל רשויות הניקוז וכמעט לא הקים רשויות נחל, שיכלו אולי למלא את התפקיד הסביבתי בצורה טובה יותר... בהקמת שתי רשויות נחל בלבד (ירקון וקישון - ב.פ ) ובהקמת רשויות ניקוז כרשויות נחל בצורה חלקית, מימש המשרד את כוונת חוק הנחלים רק בחלקה.
שבילי אופניים במקום טבע
המבקר מוסיף כי למרות שהמשרד אימץ את הגישה באשר להסדרת הנחלים, לפיה במקום הסדרה הנדסית כך שהנחלים ישמשו כמערכת ניקוז, יש לעבור לגישה אקולוגית לפיה תוגבל הבנייה ברצועת הנחל ויש להמנע מהתערבות עד כמה שניתן – הרי שהמשרד לא תמיד מיישם את המדיניות אותה אימץ.
"מיעוט מבין הפרויקטים שמתקצב המשרד הם פרויקטים מובהקים של שיקום אקולוגי. מרבית הפרויקטים היו של פיתוח גדות הנחלים באמצעות שביליי אופניים ופארקים".
באשר לבעיה האקוטית של המים המזוהמים, מציין המבקר כי משנות ה-90 חלה ירידה ניכרת בגורמי הזיהום הקבועים שהוזרמו לנחלים, הודות לבניית מכוני טיהור שפכים, אולם על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה – משנת 2003 נעצרה מגמת השיפור ובחלק מהמקרים אף חלה הרעה.
"הבעיה הסביבתית הנוצרת מזיהום מי התהום והנחלים משפכים ומקולחים היא בעיה לאומית ויש לה השלכות על בריאות הציבור ועל משק המים", מצוין המבקר, "הואיל וחלק מהרשויות המקומיות אשר הסדרת נושא זה באחריות כשלו בכך – מן הראוי שעד הקמת התאגידים בכל הרשויות המקומיות יבדקו רשות המים ומשרד הפנים את הנזר הסביבתי- חברתי-בריאותי שנגרם מאי-הקמת מפעלי ביוב, לעומת הנזק שבאי הקמת התאגידים".
המבקר ממליץ לשקול להשית עלויות על המבקש לזהם מקור מים, במסגרת מתן צווי ההרשאה שמספק מנהל רשות המים להזרמת שפכים. בנוסף הוא מתייחס לזיהום שיוצרות בריכות הדגים, השקול לדבריו "לביוב גולמי", ומפרט, כי עד מועד סיום הביקורת, המשרד טרם חיבר תקנות לאיכות מי בריכות הדגים המותרים להשבה לנחלים, בדומה לאלה שנקבעו לקולחין.
"הממצאים מלמדים כי המשרד לא קידם את מדיניותו שלו בנושא", מצין המבקר במסקנות, "שיקום הנחלים משמעותו בראש ובראשונה שיקום המים והשבת בתי הגידול, אולם המשרד מעדיף לקדם פרויקטים שתוצאותיהם נראות בציבור מיד - טיפוח גדות הנחלים באמצעות פארקים ושבילי אופניים. אולם כל עוד מוזרמים שפעים למי הנחלים, השיקום רחוק מהשלמתו".
בסיכום ממליץ המבקר לשקול שינוי חקיקה לטיפול בנחלים בהתאם לגישה האגנית, לפעול לאתור פתרון למימון תחזוקת הנחלים, לקבוע מדדים להצלחת השיקום, לאזן בין השיקום הנופי של הגדות לבין שיקום המים ובתי הגידול בנחלים, ולשקול לשנות את מעמד מינהלת הנחלים ההארצית כדי להגדיל את השפעתה.
לפנייה לכתב/ת 
