עכשיו הצלחת, כריס קורנל
האלבום "Scream" שהוציא כריס קורנל לפני כשלוש שנים גרם לאור ברנע, מעריץ שרוף, לכתוב לו בזעם: "עכשיו הגזמת, הלוואי שתיכשל". עכשיו, כשקורנל שוב בועט, הגיע הזמן למכתב פיוס
אתה בטח זוכר אותי ואם לא אותי, אז לפחות את המכתב שייעדתי אליך לפני כשלוש שנים. או שאולי העדפת לשכוח, כי אחרי הכל ייחלתי לך שתיכשל. כשהוצאת את אלבומך הפופי והלעוס "Scream" אותו הפיק טימבלאנד הראוותן, התנפצו לי חלומות מוזיקליים רבים על הרצפה. לא האמנתי שפנית לדרך מתקתקה שכזו - רק כדי לרכוש קהל חדש וצעיר, קהל שכנראה לא הכיר שום יצירה קודמת שלך.
"יש לי משאלה", כתבתי לך אז, "אתה אולי לא תבין, אבל אני נורא מקווה שהאלבום החדש שלך ייכשל טוטאלית, שהקהל ישנא אותו ושאתה תרגיש שהקריירה שלך עומדת להתרסק. אולי אז תתפוס את הראש בידיים ותבין מה קרה. תבין שלא היית אתה. אתה הרי שרת את הרגשות האלה בעצמך: 'כשנפלנו על ימים שחורים, ובאמת שלא יזיק לנו שינוי'".
Cleaning My Gun. שיר ישן חדש מתוך האלבום
היום אני יכול להגיד שכתבתי את המכתב ההוא ברגשות מעורבים. לא בגלל שהגזמתי במילותיי - עמדתי מאחורי כל מילה כתובה - אבל היה בי פחד גדול שככה הדברים ישארו. שאחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו ניפרד ולא כידידים עם המילים האחרונות והכואבות שלי. אבל בשבועות האחרונים עלה בי הצורך הגדול לכתוב לך שוב.
אני לא חייב לך התנצלות, רק רוצה לומר כמה אני שמח שדברים השתנו. שלא נפלת לבור, שהראית למעריצים הגדולים שלך שאתה לא מפחד להוציא את
היצירה האמיתית שלך החוצה ולומר שלום לשבלונה המצערת ההיא שרגשותיך נקלעו אליה.
האמת היא שהניצנים הראשונים של חזרתך למוטב התרחשו זמן לא רב לאחר פרסום המכתב והם נראו ונשמעו כאן לידי, בהופעתך בישראל. הביאו אותך אל גני התערוכה בתל-אביב בסיבוב ההופעות של אותו אלבום איום ונורא, ולא הרשית לעצמך לוותר על השירים החדשים ההם. למרות השירים ולמרות תדמית היפיוף של האלבום שהבאת איתך עד לכאן, ריגשת אותי מאוד.
הוכחת לכולם שבקולך עדיין ישנן האמוציות, עם הטוהר והאכזריות שתמיד היו בו. הוכחת ששיריך הישנים, מכל התקופות, עדיין פוגעים בול - וכששרת אותם מול 8,000 איש, כנראה ההופעה הגדולה ביותר שהיתה לך באותו הסיבוב, הפנמת והאמנת לכל מילה. וגרמת לנו להרגיש כמוך.
אחר כך איחדת את "סאונדגרדן". שמחת מיליוני מעריצים ברחבי העולם שעדיין לא הרפו מהלהקה הגבולית שלך מאז שנות התשעים. יצאת איתם לסיבוב הופעות, נשמעתם משוגעים יחד ושימחתם עוד יותר כשסיפרתם שהתחלתם לעבוד על אלבום חדש, אלבום שרבים, ובינהם אני, כוססים ציפורניים בציפייה לשמוע ממנו כבר. אפילו רק כמה שניות יספיקו בנתיים.
במהלך הזמן, נדמה היה שמשהו בך השתחרר. נטשת את משקפי השמש והצמידים שליוו אותך בתקופת "Scream". נתת לשיער על ראשך ועל פנייך לצמוח ותפסת את הגיטרה האקוסטית בה אתה שולט כל כך טוב. החלטת לצאת לסיבוב הופעות אקוסטי, רק אתה והגיטרה. והקהל בצדק הודה לך. הוא קנה כרטיסים לכל ההופעות, הופך את הסיבוב להצלחה אדירה, מה שחייב אותך להוסיף ללוח עוד ועוד הופעות.
את ההצלחה, היצירה המקורית והרגשות האינסופיים שעלו ממך באותו הסיבוב, החלטת לתעד באלבום חי בשם "Songbook". אסופת השירים הזו היא ההוכחה האחרונה שאתה עדיין מי שאתה. מצד אחד מוטרד, מצד שני מלא ביטחון - מצד אחד אופטימי, מצד שני אפל כמו הלילה. בעל קול נדיר וכישרון שערורייתי.
כשאני מקשיב לאלבום המלא בשיריך, אפילו חדשים מצוינים, אני יודע שכמו הרבה יצירות בעברך הוא יכול ללוות אנשים בתקופות הכי משמעותיות בחייהם. אני מאזין ורואה נער ונערה חווים התאהבות ראשונה בחייהם, מסתגרים בחדר בבית ההורים - ועוברים כל רגע יחד כשהדיסק מתנגן עד אינסוף. אני רואה בחור רווק בשנות העשרים לחייו, מבואס מהחיים ומהסביבה, מאזין לשירים ומוצא קצת נחמה ותקווה. ואני רואה משפחה כמו שלי - יושבת בנוח בביתה, גדלה ומתבגרת לצד קולך.
במבט לאחור, האמנתי אז שזמן לא רב יעבור עד שנחזור להתרגש יחד בגללך, וקיוויתי מאוד לכתוב לך שוב. עכשיו אני יכול. תודה כריס, תודה על הכל.
שלך,
אור
