"יחפים": למה לדבר כל כך הרבה?
אורי סיון מגולל ב"יחפים" את תולדות הקיבוץ בצורה שבועטת במכוון במדיום הטלוויזיוני. אך למרות הקריינות הנפלאה של אלון אבוטבול והטקסט המצוין, הבעיטה הזו לא תמיד פוגעת במטרה
הסוף הכרונולוגי הופיע כבר בתחילת הפרק, וההתרסקות היא כמובן סימבולית, בדיוק כמו ההחלטה לשוב הביתה, אל "התודעה הגדולה והמשותפת" שרונן, כך נאמר לנו, מתגעגע אליה. מתוך הרצון הזה מתבצע פלאשבק אל ההתחלה, שבה צבי, חברו הטוב אריה ואהובתו של אריה, אווה, פוסעים בתוך מישור בתולי וחולי, מצולמים בתאורה ובצבעוניות שאמורות לחקות גלויות נושנות, ומישירים מבט אל הלא נודע.
אלכסנדרה, אהובתו של צבי, תגיע בהמשך הפרק, כי למרות הלהט הציוני שלה, לא דחוף לה לעזוב את מנעמי העיר. כשתבוא, תמצא שהשבר כבר החל, ועוד בראשית המאמצים ליצור "תודעה משותפת": אווה ואריה כבר לא זוג, אריה כבר לא שפוי ורק צבי נחוש להמשיך באקספרימנט הזה, בו אין פרטיות זוגית וכולם נדרשים להביא ילדים לעולם למען קידום הרעיון השיתופי. אווה לא תישאר שם, וצופים מרחיקי ראות יודעים שצפויות צרות גדולות גם בהמשך.
את עיקר המידע על העלילה, כך החליט היוצר אורי סיון, אמורים הצופים לקבל בקריינות של מספר יודע-כל, שתפקידו יהיה לאחות את שברי האירועים והסצינות המבוצעות בידי השחקנים לכלל עלילה עם מטא-נראטיב מגובש: מבחינה רעיונית, הקיבוץ מצטייר כבר בפרק הזה כיישות דורסנית ועריצה, הכופה על יחידים את דפוסי המחשבה, המעשה וההתנהגות הראויים בעיניה - אבל לא כל היחידים הם חיילים בשירות העריצות, כפי שנראה כבר עתה, וודאי בהמשך, בקטעים עליהם לא ישתלט המספר.
לצד החיוב צריך לומר שהקריינות - בקולו הנפלא של אלון אבוטבול - היא מופת אמנותי שכמוהו לא שמעתי מאז שיוסי בנאי מקריין למלאכים. כמבקרת ספרות, אני יכולה לקבוע בשמחה שהטקסט מצטיין באירוניה ורגישות, עומק וגובה שאי אפשר למצוא בטלוויזיה, גם אם מחפשים בנרות. כצופה, אני לא בטוחה שנוכחותו המתמדת של המספר באמת מייחדת את "יחפים", או שמא תיצור מועקה בלתי נסבלת בפרקים הבאים, אותם לא ראיתי - אבל ידוע לי שהמספר ממשיך לתווך בהם גם את עיקרי העלילה וגם את מעשיהם המצולמים של השחקנים.
תנו גם לשחקנים לדבר קצת
אורי סיון נוהג להעביר לתלמידי הקולנוע שלו חוויית צפייה מאתגרת: הם נדרשים לצפות בסרט שלם בחשיכה מוחלטת, כלומר - רק להקשיב, ואחרי שתרגלו הקשבה, להיחשף אל המראות. מטרתו של התרגיל הדידקטי הזה מבורכת, כי אחרי שכולנו למדנו שתמונה אחת שווה אלף מילים, צריך לשכוח את המנטרה הזאת ולהתמקד באיכות ובכוח השונה של מלים ותמונות וביחסים שביניהן כדי ליצור משהו חדש. לעיתים, משהו נפלא: "ואלס עם באשיר", למשל, מסתמך על אותה טכניקה שבה המספר המדבר, ולא החומר המצולם, מוביל את העלילה.
יש גם אפשרויות אחרות לשילוב חטיבות טקסט גדולות בתוך רצף פילמאי עלילתי, וסיון ודאי מכיר אותן טוב ממני - הן מתחילות בנשגב ("מלאכים בשמי ברלין", כשהטקסט הפואטי-אלגי של פטר הנדקה מוביל) ומסתיימות בקטנטן (סדרות אנימציה טלוויזיוניות דלות תקציב לילדים, בהן מספר דידקטי מוביל את העלילה. לעיתים רחוקות נולדים כך מוצרים ראויים לשבח, כמו "סיפורי למה ככה" של רודיארד קיפלינג).
בין התרגיל לבין ההחלטה להוביל את "יחפים" באמצעות קריינות, ניצבות כמה בעיות שסיון לא השכיל לפתור באופן משכנע. הפרק הראשון לא מאפשר לשחקנים לפתח זהות מובחנת וזרות מופגנת, כמו שהמספר רוצה לשכנע אותנו, מפני שהם לא הרבו לדבר, וכשעשו זאת - נדמה היה שהם עובדים כאילוסטרציות בשירות הקריינות ולא להיפך. בהעדר חטיבות דיאלוג גדולות, המקטעים הזעירים שבהם השחקנים פועלים ונשמעים בקולם, לא מספקים את אותה אחיזה בדמויות שגורמת לצופים לרצות לראות עוד-מאותו-דבר גם בשבוע הבא.
פער נוסף ומאכזב במיוחד בין המספר הנפלא לדמויות הוא פרי החלטה שגויה של סיון: העולים החדשים מהונגריה מדברים עברית צברית למופת, בלי שמץ של מבטא. מי שביקר אי פעם בקיבוצים ותיקים שבהם חיים יוצאי הונגריה,
יודע שעשרות שנות עשייה ציונית והתיישבות חלוצית לא מוחקים מבטא עמו הגיעו הנה כאנשים צעירים. העדר מוחלט של מבטא הוא פגם עצום באמינות של מלאכת המשחק, שגם כך מוגבלת למדי בשל נוכחותו המאסיבית של המספר.
לעתים קרובות, במהלך הצפיה השניה והשלישית בפרק הזה, יכולתי לעצום עיניים והקשיב לסיפור-רדיו משובח, שבועט בכוונה במדיום בו נעשה. גם אם הבעיטה הזאת מכוונת היטב, לא בטוח שהיא מדוייקת.
