קולדפליי בלונדון: בלונים בתקרה
שירית גל הייתה בין 20 אלף המעריצים שראו את ההופעה של קולדפליי בלונדון. צמידים זוהרים, בלונים וקונפטי הם רק חלק מההפתעות שהכינו כריס מרטין וחבורתו לקהל. היה גרנדיוזי
עשרים אלף מעריצים, שכל אחד מהם הרגיש כאילו זכה בכרטיס הזהב למפעל השוקולד של ווילי וונקה, גדשו את ההיכל. קהל מעורב של לובשי חליפות שבדיוק סיימו את יום העבודה בסיטי, אנשים בגיל העמידה, צעירים טרנדיים שכאילו יצאו מצילומים למגזין אופנה והרבה מוזמנים של חברי הלהקה. הופעת החימום של הזמרת הלוהטת החדשה בעולם המוזיקה, אמילי סנדה, התקבלה באהבה על ידי הקהל אבל ניתן היה להרגיש את בניית המתח וההתרגשות לקראת המופע המרכזי.
בשעה תשע, לצלילי המוזיקה מהסרט "בחזרה לעתיד", עלו כריס מרטין, ג'וני באקלנד, גאי ברימן ו-וויל צ'מפיון לבמה ופתחו בביצוע "Mylo Xyloto" הנושא את שם האלבום החמישי והחדש שלהם. מיד לאחריו ועם השמע האקורד הראשון של "Hurts Like Heaven", השתחררה האנרגיה של המעריצים הצורחים כמו סוכריית מנטוס בבקבוק דיאט קולה.
זה השיר המושלם לפתוח בו הופעה. המקצב המהיר והמהפנט, וצלילי הגיטרות המחשמלים הצליחו להרים את הקהל מהשניה הראשונה. כאן גם נכנסו לפעולה צמידי היד המיוחדים שקיבל הקהל בכניסה לאולם: כשנשמע האקורד הראשון של 'הרטס לייק הבן', מישהו בהפקה לחץ על כפתור ולפתע כל אחד מעשרים אלף צמידי היד נדלק והבהב בצבעים זרחניים שונים. שלי היה ורוד.
דמיינו סטיק לייט, רק יותר מגניב ומוכפל בעשרות אלפים. המחזה היה מרהיב וגרם לקהל לצווח בהסטריה. חקירה קצרה לעומק האפקט החדשני הזה העלתה כי זו הפעם הראשונה שבה משתמשת הלהקה בצמידים האלה - ושזהו פטנט שהומצא בעצם על ידי אחד ממעריצי הלהקה.
מופע האורות הזרחני השתלב היטב עם הלוק הכללי של הבמה שעוצב בהשראת האלבום האחרון. מאחורי כלי הנגינה היה קיר שכולו מכוסה כתובות גרפיטי זורחות, סטייל ניו יורק, שהן מילים מתוך השירים ושמות השירים עצמם. הפסנתר של מרטין, שהוצב כרגיל במרכז הבמה, כמו גם הגיטרות של ברימן ובאקלנד, כוסו אף הם בכתובות גרפיטי שונות.
אחרי הפתיחה הגרנדיוזית, בשלב יחסית מוקדם בהופעה וכנראה על מנת להוכיח לקהל שהוא עומד לטעום מהכל ולא רק מהאלבום החדש, הוציאו קולדפליי את התותחים הכבדים. "Lost" ו-"Yellow" היו הבאים בתור כשהאולם מתמלא בבלוני ענק צבעוניים ובים של קונפטי. בשלב הזה הקהל כבר חימם את הגרון והשתלב בקולי קולות בפזמונים החוזרים של שני להיטי הענק האלה.
רשימת השירים הורכבה מתקופות שונות מתוך הקטלוג הגדל של הלהקה. שירים בעלי חותם כמו "In My Place", "Violet Hill", "The Scientist" ו-"Clocks" שימחו את כולם, אך הלהקה הפתיעה וזרקה פנימה גם כמה פנינים עמוקות יותר כמו: "What If", "Politik" ו-"Don't Panic". את השניים האחרונים הקהל לא זכה לשמוע בהופעות כבר חמש שנים. יש שיטענו שהיה משהו בלתי אחיד וקצת תמוה בבחירת השירים, אך ברור היה שהלהקה מנסה לענות על הצרכים של כל הקהלים שלה.
כריס מרטין, שנשמע על הבמה כמעט כמו שהוא נשמע באולפן, הצליח להגיע לצלילים הגבוהים בלי בעיה. הוא נראה נינוח, משוחרר ומאושר - כשרץ על הבמה מצד לצד, קיפצץ ורקד ריקודים אינדיאנים או כשישב על הפסנתר והחליף חוויות אישיות עם הגיטריסט, ג'וני באקלנד.
אחד הרגעים היפים בהופעה היה בביצוע של "דונט פאניק", שעה שבאקלנד הצטרף בשירה לצ'מפיון, עצר כריס מרטין את ההופעה, סיפר שבאקלנד בדרך כלל לא מוכן לשיר - וביקש מהקהל לתת לו אהבה. והקהל נתן. בכלל נדמה היה שיש קשר מאוד סמביוטי בין אהבת הקהל ללהקה. ככל שהקהל נתן יותר, הלהקה נתנה יותר. מרטין הודה לקהל שוב ושוב על כך שבזכותם יש להם את העבודה הכי מגניבה בעולם.
קל להשמיץ את קולדפליי. הם עושים מוזיקה מאוד מצליחה, מה שלעיתים נחשב בזוי בעיני מבקרים רבים - הם ממעמד הביניים, שזה פשע נוראי כשלעצמו - הם לא משתמשים בסמים, לא נתפסו כשהם גונבים מראות של מכוניות - והם נראים אנשים מאוד נחמדים. רבות כבר נאמר על השירים שנכתבים בכוונה שיהפכו להמנוני אצטדיונים - אבל תנו לי לומר לכם, שברגע שהלהקה החלה לנגן את 'ויוה לה וידה', כשצ'מפיון דפק בחוזקה על תופי הענק והיכה בפעמון הגדול על הבמה, בשעה שמרטין ניצח על מקהלה של עשרים אלף איש, הציניות עזבה את האולם.
אחרי 'ויוה לה וידה' הגיעו 'צ'רלי בראון' הפנטסטי ו'פרדייס', שניהם להיטים מהאלבום החדש, והראשים של הקהל זזו באחידות כמו לולב לצליל הגיטרות הכל כך יחודי ומזוהה עם הלהקה. אין ספק שקולדפליי הם מופע פופ מואר וקל, מומחים ב"מידה אחת מתאימה לכולם", אבל כזאת שמצליחה להיכנס ללב ולעמקי הנשמה.
המופע נחתם עם מחווה קטנה לזמרת המנוחה איימי ווינהאוס כשמרטין שר את השורה הראשונה מתוך "Rehab" וחזר עליה שוב ושוב כמנטרה כשהוא משנה את המקצב המוסיקלי של השיר כך שיתחבר ל-"Fix You", אחד מלהיטיה הגדולים והיפים של הלהקה.
"Every Teardrop Is A Waterfall" היה אקורד הסיום של ההופעה כשמטחי קונפטי, אורות לייזר וצמידים זוהרים ליוו את השיר שמילותיו תאמו היטב את המעמד: "I Turn The Music Up". אולם המוסיקה לא הסתיימה שם. ביציאה, בדרך לתחנת הרכבת התחתית, המשיכה מקהלה של אלפי אנשים לזמר בקולי קולות את 'ויוה לה וידה'. נדמה לי שבסופו של יום, זהו חלומה של כל להקה.
