זה גבר זה? מה קרה למאצ'ו הטלוויזיוני
מ"הסופרנוס" ועד "הפמליה", מהגברים של NYPD ועד אלה משדרות מדיסון: תומר קמרלינג משרטט קווים לדמותו של המאצ'ו שנעלם מהטלוויזיה והוחלף בדמות רכרוכית שמיועדת בעיקר לצפייה נשית. לנו הגברים - כבר לא נותר מול מי לגרבץ
המון מילים נשפכו על "הפמליה" עם ירידתה מהאוויר, אבל דבר אחד לא נאמר, והוא שבשתי העונות האחרונות שלה היא הפכה מסדרת גברים קלאסית לסדרת נשים מובהקת. מגרסת מסך קטן של ה"ברומאנס" הקולנועי לצ'יק-פליק טלוויזיוני. וזה שבמקביל היא הפכה גם מאחד הדברים הכי טובים על המסך לאחד מהגרועים זה בבחינת נחמת טיפשים - כי רבותיי, זאת לא רק הפמליה של ויני צ'ייס. כל הטלוויזיה האמריקאית נראית כמי שהסירה את הבוקסר-שורטס ועטתה מגן תחתון.
זה היכה בי במלוא העוצמה דווקא כשנפלתי על השידור החוזר ה-1,002 של "מת לחיות 2": דניס פרנץ נותן שם תפקיד משנה שהוא העתק כמעט מושלם של דמותו מ-NYPD, מה שגרם לי להיזכר בימים שהבלש אנדי סיפוויץ' היה התגלמות הגבר הטלוויזיוני, מה שגרם לי להבין עד לאן התדרדרנו, אם את התואר הזה לוקח היום בהליכה ג'ון האם. מחד הבולפס מהסדרה המחוספסת ההיא מהניינטיז, מאידך הפריטי-בוי מ"הגברים של שדרות מדיסון" הכל כך רכרוכית. זה - מסכם את כברת הדרך שעברנו, על קצה המזלג הקטן ההוא של הקינוחים.
גנגסטר עם אישיוז
זה דבר די חדש, דליפת הטסטוסטרון הזאת. אפשר אפילו לראות בה תגובת נגד לימי שלטונו של ג'יימס גנדולפיני, שהיה יותר דניס פרנץ מדניס פרנץ. אבל ראשית אני מבקש להזכיר: בגדול, "הסופרנוס" היתה סדרה על גנגסטר שמתקשה לתפקד כגנגסטר, כי יש לו אישיוז עם אמא שלו, אז הוא הולך לבכות על זה אצל פסיכולוגית. לא בדיוק החומר שממנו קורצו סטארסקי והאץ'. שנית, השאלה היא לא רק איזה מין גברים מראים היום בטלוויזיה המתוסרטת - אלא גם לאילו עיניים הם מיועדים. ואני אומר לכם, שברוב מוחלט של המקרים, יש עליהן איי-ליינר.
מיד ארחיב בעניין קהל היעד, אבל קודם מוטב להוריד משהו מהשולחן: בהכללה, אם מנכ"ל ABC או סמנכ"ל AMC חושבים קודם על הצופים ממין נקבה בבואם לתת אור ירוק לדרמה או לסיטקום, הם עושים בשכל.
בתור התחלה, גברים הם בבחינת קהל שבוי במפלצות הרייטינג האמיתיות של אמריקה: שידורי הספורט. הגיוני לחפש עוגני צפייה נשיים מקבילים, ומכאן קצרה הדרך אל "האנטומיה של גריי". בתור המשך, כל מי שלמד למכור דברים יגיד לכם שנשים הן צרכניות נאמנות יותר מגברים. אם קנית אותן, הן יישארו איתך עד שתספק להן סיבה טובה לנטוש. לגבי המוצר הספציפי שאנחנו מדברים עליו, דייק ג'רי סיינפלד בבדיחה הישנה ההיא על ההבדלים הג'נדריים בתדירות הזפזופ: הן רוצות לראות טלוויזיה - אנחנו רוצים לראות מה עוד יש בטלוויזיה.
אז כן, אפשר להבין למה המסך הקטן מושך לכיוון של המין המושך. וכן, אפשר לומר גם שכל האמור לעיל - דון דרייפר במקום אנדי סיפוויץ' וכיוצא בזאת - הוא בסך הכל המשך ישיר של דברים שכבר קרו בהוליווד, ובעצם גם בחברה המערבית כולה. מאז האייטיז של רייגן ורמבו חלה ירידה מתמדת במעמדו של הגבר שבגברים, ואם בקולנוע אתה יכול לראות היום את ג'ייק ג'ילנהול בסרט אקשן, מה לנו כי נלין על זה שאשטון קוצ'ר הוא הבחירה הראשונה של סיטקום מצליח שנאלץ פתאום לחפש גבר חלופי.
אבל לעזאזל, בואו נלין בכל זאת. נלין על דקסטר, שהתחיל זאב בודד ומגניב והפך לאב חד-הורי מתייסר (שבעונה הנוכחית עוד מתחבט בשאלות של אמונה, ישמרנו האל); נלין על "American Horror Story" המדוברת הרבה יותר מדי, שלא רק מסרבת להפחיד אלא גם מצאה לנכון ללהק לתפקיד הראשי את דילן "נשים מתות עלי" מקדרמוט; והכי חזק נלין על "New Girl".
נכון שהסיטקום החדש, העצבני והמעצבן הזה מיועד לנשים כמעט במוצהר, אבל תראו את שלושת השותפים-גברים שמחזיקים "צנצנת דושבג" - כמו צנצנת קללות, רק שבמקום לשים מטבע על כל "שיט" אתה מכניס אחד בכל פעם שיוצא לך לצאת דושבג - ותבינו שבטלוויזיה האמריקאית של היום זה נורמטיבי שהגברים עצמם ישימו גבולות לקטע של להתנהג כמו גברים. הרי ככלות הכל, מהו דושבג אם לא גבר שהבריז כשלימדו נימוסים והליכות.
אז איפה בכל זאת?
לפחות בשלוש סדרות רצות ומצליחות עדיין אפשר למצוא גברים שלא מתביישים להיות גברים. "סוכן מחוק" ו-"Justified" מציגות גיבורים (וגם שחקנים, בהתאמה ג'פרי דונובן וטימותי אוליפנט) שיכלו בנקל להשתלב בנוף הטלוויזיוני של שנות ה-70 וה-80, ואילו וולטר ווייט (בריאן קרנסטון) של "שובר שורות" הוא ללא ספק גבר עם מניעים של גבר ובעיות של גבר.
רק מה, השתיים הראשונות הן סדרות אקשן שמיועדות ממילא למין השעיר, ואילו השלישית נמצאת כל כך הרבה מעל ומעבר לכל דבר אחר שנעשה היום בטלוויזיה שהיא פשוט מחוץ לעקומה. ובכל מקרה, סדרה אחת בסדום לא משנה את הטיעון הבסיסי: הגבר הטלוויזיוני כמו שאנחנו אוהבים אותו הוא זן בסכנת הכחדה.
אם אתם רואים בכל האמור לעיל נבואת זעם ו/או מגן ביצים מילולי, תשאלו את עצמכם שאלת מבחן אחת: האם אתם הייתם בוחרים בסטיב בושמי לתפקיד ראשי של פוליטיקאי/גנגסטר בהפקת ענק טלוויזיונית. ברור שלא; לסדרה כמו "אימפריית הפשע" הייתם מלהקים אייקון של גבריות ולא של ביזאריות, וממילא הייתם עושים את הסדרה על אחת הדמויות הבאמת מעניינות, גבריות ואלימות שקיימות בגלריה שלה - לאקי לוצ'יאנו, ארנולד רותשטיין, אל קאפון - במקום ללכת סחור סחור.
יוני רכטר כתב ושר פעם עאלק-מניפסט שוביניסטי בשם "כבודה של האשה (בבית פנימה)". בתחילתו מקונן המזמר על כך ש"אין לנו אל מי לחזור הביתה", ובשיאו הוא שר: "ואני מבין היטב שלא אני צודק, סתם שמרן עקשן ומיושן, אבל צועק: כבודה של האשה בבית פנימה". אני לא מזדהה עם אף מילה מהחמש האחרונות, אבל אקח את הסיכון שבלצאת שמרן, עקשן ומיושן בעצמי, ואשיר בגרון ניחר: אין לנו אל מי לחזור הביתה, להתיישב על הספה, להדליק את הטלוויזיה ולגרבץ כהלכה. אם זה לא מצב חירום ג'נדרי, אני לא יודע מה כן.
לפנייה לכתב/ת 
