לב שבור הוא לב שלם: עדיין מאוהב באקסית

בלילות הוויסקי הייתי מתרסק על הספה כדי להיות קרוב לדלת. אולי תיכנסו פתאום, את והחיוך. אחר כך בורח לחלומות. ואז מתעורר ונופל למציאות. ובמציאות את אינך. כבר שנה וחצי שאת אינך.

עוד על שברון לב בערוץ יחסים:

סגור לרגל שיפוצים: להתגבר על לב שבור

הכינו את הממחטות: שירי פרידה עצובים במיוחד

גברת לב שבור

למה קשה להתמודד עם פרידה ללא קלוז'ר?

איש לא חיכה לי עם האוסקר

המכתב הזה לא נשלח מעולם, אז מי יודע, אולי תקראי אותו עכשיו, איפה שלא תהיי. אני יודע שתביני שהוא נועד רק לך. הרי היינו כל מה שאפשר לבקש, ואפילו יותר. אבל דפקתי את העסק, נכון. ובואי נגמור עם זה כבר עכשיו – קבל עם ורשת – כן, בגדתי. שיקרתי. לא בורח מאחריות. מסתכל לאמת בעיניים. והיא כואבת. משתקת עד העצם.

והתגובה שלך הייתה הגיונית. כי זו מי שאת. את חכמה, יותר מהכל. עובדת מהראש. והראש החליט, חד וחלק, שמנתקים מגע ולא מביטים לאחור. ואני יודע שהכאבתי לך כפי שלא הכאיבו מעולם, וכמה שלא אנסה להסביר איש לא יבין. ושיצחקו הציניקנים ויבוזו הקנאים, היינו שניים שהם אחד.

אבל זה מסובך. זה התחיל לא צפוי בנסיבות כמעט בלתי אפשריות, ונמשך כמו הסרט הטוב ביותר לשנת 2009, רק שאיש לא חיכה לי עם האוסקר כשהדליקו את האורות. יש האומרים שעל בגידה אין מחילה. אבל את, ורק את, יודעת איך נראו החיים שלי ומה עברתי בדרך. נכון, שנינו עברנו. ואת היית בשבילי כל מה שהעולם לא היה. היית קרש הצלה בים של טירוף שאיים להטביע הכל. אבל בגלל שזה המכתב שלך אין טעם לפרט, את הרי יודעת שזה אני. אנחנו.

אהבה ושמה אובססיה

אבל ההמשך? אני מסרב להשלים עם מה שבא. וניסיתי, באמת שניסיתי. אחרי תקופת האבל (הגדרה שלך) המשכתי הלאה. בחיים, בעבודה, אפילו באהבה. יותר נכון, בניסיונות לאהוב. אבל אני לא מסוגל. פשוט לא מסוגל.

מכרה משותפת סיפרה לי שאמרת לה שאני אובססיבי. את בטוחה שאת מבינה מה זה אובססיבי? אובססיבי זה עשרות שיחות בלילה, עשרות סמסים והטרדות, אובססיבי זה תחינות והצקות, וחפירות לחברים. ואני? שלחתי מכתב אחד, שלושה מיילים, וחמישה סמסים בשנה וחצי. כן, ספרתי. איחלתי בהצלחה בסטאז', יום הולדת שמח, וביקשתי סליחה ביום כיפור.

אובססיה? למה? כי החלטת? כי ככה יותר קל להתמודד? ברור, נספר לכל העולם שהוא אובססיבי, אז אין צורך לעמוד מול המראה ולהישיר מבט. אבל את ברחת. התנתקת מהרגש. ואני יודע שהיה לך קשה. אבל אלוהים אדירים, עד מתי?

יצאתי לדייטים. הייתה אפילו מישהי שהזיזה משהו בלב, ושרדה שם שלושה חודשים. אבל זו עדיין את. תמיד את. 'אתה הנשמה שלי אתה יודע'? – היית לוחשת לי במיטה. ואני הייתי נמס לתוכך ושוכח שיש עולם בחוץ.

אם רק תראי אותי, את כבר תביני

מה לעזאזל צריך לקרות כדי שתביני את זה? כדי שתביני שלא מוותרים על חיבור כל כך נדיר? את רוצה להתעורר עוד 20 שנה עם שלושה ילדים ולגלות שהוא לא מבין אותך כמוני? שהוא לא קורא אותך גם בלי מילים? ולחלום על ימים אחרים? ולכאוב בלילות?

לא תודה. אני מוותר. אבל אני זקוק לך. צריך שלפחות תקשיבי. שלפחות תראי אותי. הסיכון ברור. למה לקבל אותי בחזרה? אבל את יודעת מה, אולי זה נשמע מצחיק, אבל אחרי מה שעברתי, אני פשוט לא מסוגל לפגוע בך שוב. גם אם תבקשי, פשוט לא.

את זוכרת מה כתבתי לך במכתב? כן, ההוא שהכעיס אותך. כתבתי ש'לב שבור הוא לב שלם', כמו ששר ברי. צודק. נשברתי. השלמתי עם עצמי. ועכשיו אני אדם חדש. הרי אפשר לתקן, נכון? עם אלוהים או בלעדיו, באנו לעולם כדי לכפר על טעויות. ובחיים צריך לדעת גם לסלוח.

ואת? השלמת עם עצמך או שאתן עדיין לא מדברות?