פריז אינה בלהבות: פרק מספר

"האם פריז בוערת?" בשאלה זו היה פותח אדולף היטלר את השיחה הטלפונית היומית שלו עם הגנרל הגרמני דיטריך פון קולטיץ, מי שהיה מפקד העיר פריז הכבושה בידי הגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. פון קולטיץ היה חייל ממושמע, הוא הספיק להחריב את רוטרדם וסבסטופול. היטלר שהכיר ביכולותיו ובנאמנותו של פיקודו מינה אותו למושל פריז הכבושה ופקד עליו לא לאפשר בשום פנים ואופן את נפילתה של פריז בידי האויב ויתרה מכך, הו אצווה, במידה וחיילות הברית יתקרבו לשערי העיר על קולטיץ לדאוג לכך שחילות הברית יצעדו לתוך עיר חרבה. פקודה זו לא בוצעה מעולם. כיצד ניצלה פריז מידיו של היטלר?

שיחרורה של פריז בסרטון צבע מ-1944. ניצלה מאסון

"האם פריז בוערת" ראה אור ב- 1965. שני הסופרים החתומים על הספר: ד. לפייר הצרפתי, ול.קולינס האמריקני, ניהלו מחקר מעמיק על תקופה זו בבואם לכתוב את היצירה, שאף עובדה לסרט קולנוע.  

האִיוּם

מעולם לא איחר. מדי ערב, כשהגיע הגרמני עם רובה המאוזר הישן, המשקפת הנתונה בנרתיק עור מרופט וקופסת ארוחת הערב, ידעו תושבי הכפר מֵיי-אן-מוּלטֵיין שהשעה שש. כשפסע בכיכר הכפר המרוצפת אבנים עגולות, נשמעו תמיד הצלילים הראשונים המבשרים על תפילת הערב ממגדל הפעמונים הרומנֶסקי של הכנסייה הקטנה מהמאה השתים עשרה, נוטרדאם דה ל'אסומפסיון, שהשקיפה אל גגות הרעפים האפורים של בתי הכפר ממרום מושבה על גב הרכס הצופה אל נהר אוּרק, במרחק שישים קילומטרים מפריז.

הגרמני, פלדפבל מאפיר של הלופטוואפה, צעד תמיד היישר לעבר הצלילים השלווים. בפתח הכנסייה הסיר את הכומתה מראשו ונכנס פנימה. הוא טיפס בצעדים אטיים בגרם המדרגות הצר והלולייני אל ראש מגדל הפעמונים. שם למעלה ניצבו שולחן, כיריים וכיסא שהוחרמו מהכנסייה. על השולחן היו מונחים בקפידה מפה של המטה הכללי של צבא גרמניה, מחברת, לוח שנה וטלפון שדה אפור-ירוק. מגדל הפעמונים של נוטרדאם דה ל'אסומפסיון שימש עמדת תצפית של הלופטוואפה.

מנקודת תצפית זו יכול היה הגרמני לסקור במשקפתו את האזור כולו, עד לטווח של 20 קילומטרים. מצריחי הקתדרלה של מוֹ מדרום ועד חומות האבן הימי-ביניימיות של ארמון דֶה לָה פֶרטֶה-מילוֹן בצפון. מבטו חלף על פני עיקול חינני של נהר המארן, ומשם אל קירות הטרה קוטה האדומים של בתי העיר ליזי-סור-אורק ובחזרה, לבסוף, אל גדותיו התלולים של נהר האורק המכוסים סבך עצי צפצפה, שנסתרו מעיניו.

בעוד שעות ספורות ירד הלילה על התמונה השלווה הפרוסה לעיניו. אז תתחיל משמרת הלילה של הפלדפבל, החמישים ושמונה במספר מאז הפלישה, ובמהלכה יסרוק במשקפתו את האופק וינסה לחדור במבטו את הצללים המקיפים אותו. עם אור ראשון הוא ירים את השפופרת של טלפון השדה וידווח למטה האזורי של הלופטוואפה בסוּאָסוֹן. מאז ליל הירח המלא האחרון, לפני שנים עשר ימים, היו הדיווחים של הפלדפבל ללא שינוי: 'אין מה לדווח מהגזרה שלי'.

נאצים בפריז. "אין מה לדווח מהגזרה שלי"

הגרמני ידע שבעלות הברית נוהגות להצניח צנחנים וציוד אל כוחות הרזיסטנס הצרפתיים רק לאורו של ירח מלא. לפי לוח השנה שניצב על שולחנו, הירח לא יהיה מלא שוב עוד שישה עשר לילות נוספים, עד ליל 18 באוגוסט.

הגרמני היה משוכנע שדבר לא יקרה באותו לילה במובלעת הקטנה הזאת, בצרפת הכבושה, שהוא מופקד עליה. הוא הרגיש שבלילה זה, 2 באוגוסט 1944, יוכל לנמנם בבטחה על השולחן הרעוע שלפניו. הגרמני טעה.

בזמן שישן עמדו שני גברים ואישה בשדה רטוב מלא אלומות חיטה במרחק שלושה קילומטרים משם, בשלושת קודקודיו של משולש שהתווה את אזור ההצנחה של הרזיסטנס. כל אחד מהם אחז בידו פנס נתון בצינור מתכת. כשכוונו כלפי מעלה שלחו הפנסים העטופים פס אור דק שנראה היטב מהמטוס, אך לא ניתן להבחין בו מהקרקע. השלושה המתינו. זמן קצר לאחר חצות נשמע הצליל שחיכו לו: זמזום עמום של מפציץ ההאליפקס שחלף חרישית במנועים שנוקים מעל עמק אוּרק. הם הדליקו את הפנסים.

טייס המטוס, שהביט למטה אל ערוץ הנהר השרוי בהאפלה, הבחין במשולש האורות המהבהבים. הוא לחץ על כפתור בלוח המחוונים שלפניו. בגוף המטוס מאחוריו הפך האור האדום לירוק. באותו רגע אחז אדם בשני צידיה של דלת המטוס הפתוחה והשליך את עצמו אל תוך הלילה.

בזמן שריחף בדממה הביתה, אל אדמת צרפת, הרגיש הסטודנט הצעיר לרפואה אלן פֶּרפֶּזָה את כובדה של חגורת הכסף החגוּרה למותניו ובה חמישה מיליון פרנקים. אבל הוא לא צנח בליל אוגוסט זה כדי להעביר את סכום הכסף העצום הזה ליעדו.

בעקב נעלו השמאלית של אלן פרפזה היתה טמונה רצועת משי דקיקה. היא הכילה שמונה עשרה קבוצות של מספרים מוצפנים. מפקדיו בלונדון חשבו שהמסר המוטבע על רצועת המשי דחוף במיוחד, ולכן שלחו את אלן פרפזה, בניגוד לכל הכללים, לצנוח בלילה ללא ירח כדי להעביר אותו.

פרפזה לא ידע מה היה במסר שעליו להעביר. אבל הוא ידע שעליו להעביר אותו במהירות האפשרית אל ראש שירות המודיעין הבריטי בצרפת, ששם הקוד שלו היה "ג'ייד אמיקול". המטה שלו שכן בפריז. בשבע בבוקר ביום המחרת ניער פרפזה מעליו את אניצי הקש האחרונים מהערמה שהסתתר בה בלילה. כדי להגיע לפריז בחר הסטודנט הצעיר לרפואה באמצעי המהיר ביותר שעמד לרשותו. הוא החליט לתפוס טרמפים.

המשאית הראשונה שחלפה על פניו בכביש הראשי מספר 3 נעצרה. היתה זו משאית של הלופטוואפה. ארבעה חיילים גרמנים חבושי קסדות, שישבו על ספסלי העץ בתא המטען הפתוח של המשאית, הביטו עליו מלמעלה.דלת המשאית נפתחה והנהג הזמין אותו לעלות. באותו רגע הרגיש פרפזה את כל כובד משקלה של חגורת הכסף המגושמת. הגרמני סקר אותו בעניין. "נאך פריז?" שאל. פרפזה הנהן והתיישב על המושב החמים שלידו. הגרמני החליף הילוך, ומתא הנהג של משאית הלופטוואפה ראה סוכן הביון הצעיר, שבנעלו מסר חשוב אל ראש הביון הבריטי בצרפת, את הדרך לפריז חולפת על פניו.

תשע הנזירות במנזר "מסדר הפסיון של אדוננו המבורך" כרעו על ברכיהן בצל הקריר של הקפלה ומלמלו את מחזור התפילות השלישי שלהן. צלצול פעמון הדלת הפר את דממת המנזר: שלושה צלצולים ארוכים ואחד קצר. מיד קמו שתיים מהן, בירכו ויצאו. האחות ז'אן, הנזירה הראשית, והאחות ז'אן מארי ויאני, העוזרת שלה, ידעו ששלושה צלצולים ארוכים ואחד קצר בפעמון הדלת הישן של המנזר, ברחוב דה לה סנטה, פירושם "ביקור חשוב".

במשך ארבע שנים ערך הגסטאפו חיפושים נואשים אחר אדם שהסתתר במנזר. בחדר אחורי בבניין הישן והסבוך, שנבנה במקום בו נפגש מגרש ריק עם חומות האבן הגבוהות של בית המשוגעים סנט-אן, שכן המטה של "ג'ייד אמיקול", ראש המודיעין הבריטי בצרפת הכבושה. מוגן על ידי האבנים העתיקות ושלוותן, ואומץ ליבן של קומץ נזירות, שרד המטה את כל החיפושים האכזריים של הגסטאפו.

האחות ז'אן ניגשה אל דלת האלון הכבדה של המנזר ופתחה את חלון ההצצה. בחוץ עמד בחור צעיר.

"שמי אלן", אמר, "יש לי מסר בשביל הקולונל".

האחות ז'אן הסירה את בריח הדלת ויצאה אל מחוץ לפתח הכניסה כדי לוודא שהצעיר נמצא לבדו ושלא עקבו אחריו. רק אז הזמינה אותו להיכנס.

בחדר ההמתנה, תחת דיוקן חמור סבר של הכומר הקתולי שייסד את מסדר

הפסיון של אדוננו, חלץ פרפזה את נעלו השמאלית. בסכין שהושיטה לו האחות ז'אן הפריד את הסוליה ושלף את פיסת המשי שזה עתה סיכן את חייו למענה. הוא הושיט אותה לענק המקריח בעל העיניים הכחולות שישב בכורסא לצדו.

קולונל קלוד אוליבייה — "ג'ייד אמיקול" — העיף מבט באותיות השחורות המוטבעות על הבד וביקש מהאחות ז'אן להביא לו את הלוח שבאמצעותו פענח את המסרים שקיבל. הוא היה מודפס על מטפחת דקיקה עשויה בד אכיל שיתמוסס על לשונו בתוך שניות אם ייאלץ לבלוע אותו. האחות ז'אן הסתירה אותו בקפלה מתחת לאבן המזבח של "הגנב הטוב".

אוליבייה הניח את המטריצה מעל המסר שהביא לו פרפזה. הפיקוד של בעלות הברית, נאמר בו, נחוש "לעקוף את פריז ולעכב את שחרורה ככל האפשר". אין לנקוט שום צעדים שמטרתם לשנות את התוכניות הללו, נאמר בידיעה. החתום היה "גנרל", שם הצופן של ראש שירות המודיעין, חתימה השמורה למסרים בעלי חשיבות עליונה.

הקולונל הביט בפרפזה.

"אלוהים", אמר, "זה אסון".

 "האם פריז בוערת", מאת ד.לפייר : ל.קולינס. מאנגלית: דרורה בלישה. הוצאת פן וידיעות ספרים. 454 עמ'.