להוריד את האנטי מהשאנטי
הסינגל החדש של אמיר פייס, לשעבר חבר להקת "שבע", גרם לשי להב לוותר על הציניות כלפי תרבות השאנטי ולהתגעגע לתמימות של שנות ה-90. בכל זאת, גם מוש בן ארי ואברהם טל התחילו מהופעות מול אנשי השרוואלים
בין אינספור הסינגלים החדשים שיוצאים כאן, הגיח בימים האחרונים גם "הבודד אל הבודד", שיר הסולו הראשון של אמיר פייס, מי שהיה פעם חבר מרכזי בלהקת שבע. השיבה שלו לעניינים, ולישראל - לאחר שנים רבות באוסטרליה - היא הזדמנות מעולה לחזור לגל המוזיקלי, שבאין הגדרה הולמת אחרת נכנה: "שאנטי".
גל השאנטי ששטף את המדינה בסוף שנות ה-90, התאפיין בשילוב מיסטיקה ומוזיקת עולם בתוך הפופ השגרתי, ומאז התנדף וזכה לדימוי לעגני להפליא. הוא מפציע, לעיתים, במערכונים של מה קשור, כשכבר ממש נגמרים להם החומרים, וחייבים להכניס איזה שרוואל לפריים, או בעוד ריאיון עם מוש בן ארי שנאלץ להשיב בפעם המיליון על "התפכחותו" מהז'אנר.
בזמן אמיתי, סחבק היה מהמצליפים המרכזיים באנשי השאנטי. השילוב הזה, בין רוחניקיות - לא פעם בשקל - לבין החומר (והיה הרבה ממנו, לא רק ג'אראס), גרם מיד להפרשה ניכרת בבלוטות הציניות שלי. הסינגל החדש והיפה של פייס, סיפק לי תירוץ לבדיקה מחודשת - בפרספקטיבה של עשור - את השפעות הסצינה הזו, שכללה הרכבים כמו גאיה, שבע ושוטי הנבואה.
והנה, מהפך. זה לא שאני מתענג פתאום על צלילי "סלאם, עלינו ועל כל העולם". לעולם לא. אבל ניתוח מאוחר מגלה שלא רק שאנשי השאנטי לא היו רק הערת שוליים צבעונית במוזיקה הישראלית, הם אפילו היו גורם משמעותי ביותר בשינויים המפליגים שהתחוללו בה.
נתחיל בעובדות פשוטות: שניים מהכוכבים היותר גדולים של המוזיקה המקומית בעשור האחרון - מוש בן ארי ואברהם טל -גדלו עם שרוואל. בן ארי בשבע, טל בשוטי הנבואה. אבל גם אמנים מצליחים אחרים הושפעו מאד מימי בומבלה, אפילו אם יעדיפו להתנער מההשפעה הזאת. עידן רייכל למשל, שבמקור היה קלידן בלהקת רוק, חייב לא מעט לשאנטי.
אם זו הפתיחות למוזיקת עולם, שהרכבים כמו שבע פיתחו כאן - או החיבה לטקסטים תנ"כיים שהחלה להתבסס בימי המדורות, ומאפיינת מאד את הטקסטים של רייכל. ועוד לא אמרנו כלום על המראה החיצוני שלו. גם עלמה זוהר היא וריאציה - מתוחכמת ופולקית יותר - על תנועת השאנטי באנטי. ויש עוד רבים אחרים.
ברמה המוזיקלית היותר רחבה, השאנטי פתח פה פתח למיזוג סגנוני. גם אם חלק ניכר מהתוצרים שלו היו נגועים בשטחיות, עצם הרעיון שאפשר לקחת שיר פופ ישראלי שגרתי, ולהשתיל לתוכו בהצלחה סגנונות וכלי נגינה לא שגרתיים החל לנבוט בימי הבומבמלות. ולהכרה הזאת היו כמה תוצאות.
המיידית היא חיבה ניכרת למוזיקת עולם. זה התחיל עם אלמנטים הודיים, אבל התפתח גם להשפעות אפריקאיות, ומשם - כלל עולמיות. אפילו ההצלחה של הגל הבלקני, עם להקות כמו בלקן ביט בוקס, חייבת לא מעט לצבעוניות ולגוון של להקת שבע ודומיה.
ההשפעה המוזיקלית היותר מעמיקה התבטאה ביחס הממסדי כלפי המוזיקה המזרחית. עד לגל השאנטי, המיינסטרים הישראלי ניזון בעיקר מרוק ומפופ שהיו כמעט גרסת נגטיב של המוזיקה המזרחית. השאנטיפים סייעו, גם אם לא במודע, לתהליך הגישור. משהו בגישה החיובית ונטולת הציניות שלהם הצליח לדבר לקהלים מגוונים - שמבקרי המוזיקה לא נמנו עליהם, כמובן.
טקסטים רוחניים ומסרים עמוקים
לא פלא שאמנים כמו מוש בן ארי, או אברהם טל, מצליחים להתחבב על מאזינים שאוהבים רוק, אבל גם על כאלה שלא פותחים את היום בלי סלסול בריא. בהשוואה לרוק המנוכר והציני, השאנטי הציע פתאום דרך ביניים. קיטשית להפליא לפעמים, אבל הרבה יותר סקרנית וסובלנית מבחינה מוזיקלית.
מה שמוביל אותנו למרכיב אחר של השאנטיות, והמושמץ מכולם: הטקסטים. מרבית הירידות על הפזמונים של גאיה, שבע וחבריהם הורווחו ביושר. הניסיון לעשות מיש-מש אינסטנטי של אינספור תורות רוחניות ומסרים עמוקים (במקור), נידון מראש להפוך לבדיחה. אבל ממרחק של עשור, פתאום מתברר שתמלילני השאנטי ניבאו את המהפכה הרוחנית שמתחוללת כאן בשנים האחרונות. או לפחות שיקפו את תחילתה.
החיפוש הרוחני התוסס הזה, והניסיון למצוא משמעות בקיום שלנו כאן, שאפיינו מאד את שירי השרוואל, מתקשרים ישירות לגל היהודי שהגיע מיד אחר כך. אם זה
דרך אמנים ידועים שחזרו בתשובה, או באמצעות אמנים והרכבים דתיים, שהושפעו מאד מהשאנטי ואימצו ממנו כלי נגינה וסגנונות חדשים. אחרי הכל - אהוד בנאי היה בהודו, כך אמר, עוד הרבה לפני ששם כיפה על הראש.
בקיצור, צריך להוריד קצת את האנטי מהשאנטי. למרות שגם פרץ החיבה הפתאומי הזה שלי כלפי הז'אנר שכל כך בזתי לו, אינו נובע רק מטעמים מוזיקליים. אנשי השרוואל צמחו על רקע מציאות אופטימית ומלאת תקווה, בישראל של שנות ה-90. התפתחות כלכלית, עליית ענק מרוסיה ובעיקר - סיכוי ממשי לשלום. בזמן אמיתי היה קל ללעוג להם, כי זה נראה היה כאילו הם תופסים טרמפ על האווירה החיובית ששררה ברחוב. אבל היום, כשהכל נראה כל כך נטול אופק ותקווה, המחשבה על שירים נאיביים שמטיפים לאהבה, שלום ואחווה כבר לא מעוררת רק ציניות. פתאום יש שם גם סוג של געגוע.
