חילונים, הביטו במראה ותראו מדירי נשים

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• טרוריסטים שנשרו מהציונות הדתית. על תג מחיר
• מתיסיהו גילח את הזקן: "כבר לא חסיד"
• חשיפה: מצבות מנותצות בתל-אביב   
  

נשמע מגוחך? זה מגוחך בעיניי בדיוק כמו הכותרת התורנית בענייני הדרה, לפיה בטכניון, שומו שמיים, יש פעם בשבוע חדר כושר עם שעות נפרדות לנשים וגברים. שלא תטעו, אני הראשונה להתייצב במאבק נגד הדרת נשים - שאגב, מתרחשת גם בחברה הדתית וגם בזו החילונית. אבל הכותרת על ההפרדה בטכניון היא לא פחות ממקוממת, כיוון שהיא מוזילה ומעקרת נושא חשוב באמת, והופכת אותו לבדיחה.

בימים שבהם גם חילוניות בוחרות ללכת לסטודיו סי ולהתאמן עם נשים בלבד, וגם אני לא ממש בקטע של להזיע בטייץ ליד גברים זרים, הצעקה "הדרת נשים! הדרת נשים!" היא בדיוק כמו הצעקה "זאב! זאב!". הסטודנט שהתלונן על כך ששעתיים בשבוע הוא וחברתו לא יכולים להתאמן יחד אינו אביר זכויות אדם, אלא מפונק עם אפס יכולת התחשבות באחרים.

יש לי תחושה חזקה שהציבור החילוני בוחר לחפש את ההדרה דווקא בקרב הציבור הדתי בגלל שזוהי מבחינתו הכשרת השרץ. היחס לנשים מחפיר ומביש בחברה החילונית והדתית כאחד, אבל נוח לציבור החילוני להפוך את הדתיים, ובראשם החרדים, ל"אחר" האולטימטיבי. להצביע עלינו כאילו היינו ילדים מאפריקה ולצקצק בלשונם: "הדתיים האלה לא יודעים איך להתייחס לנשים! בושה וחרפה!".

למעשה, העיסוק האובססיבי בהדרה בקרב הציבור הדתי גם כשהיא לא קיימת (כמו במקרה הטכניון) הוא מירוק המצפון בלבד. יותר קל להאשים את האחר בשוביניזם ומיזוגיניה, ולא לראות את הדבשת של עצמך. נוח לקרוא לעצמך נאור ולאחר חשוך.

לצערי הרב, כאשר קניון ארנה בחר לפרסם את עצמו בשלטי חוצות עצומים שבהן תמונות שנראות כאונס של נשים (לא פחות), איש לא זעק. מידי יום נשים לא מקודמות בעבודה, שכרן לא שווה לגברים העוסקים באותו תחום, ואם הן בגיל הפריון קשה להאמין שמישהו יראה בהן יותר מרחם. אבל התסכול הזה שמור לפמיניסטיות רדיקליות בלבד, אלו עם השערות ברגליים ששורפות חזיות. המאבק הציבורי העיקש נעדר, כי נוח לציבור לעצום עין אחת, ובעין השנייה לראות את פגמיו שלו, דווקא בקרב האחר.

להיאבק למען 50% מהאוכלוסייה

לא פשוט להיות אישה בישראל: בחברה הדתית תשלחי לירכתי האוטובוס, תוסרי משלטי חוצות ויתעלמו מזכויותיך בבית הדין הרבני, ובחברה החילונית

לא תקודמי בעבודה, תספגי דימוי גוף בעייתי מגיל אפס ותמצאי את עצמך מחכה להכרה אינטלקטואלית שגבר היה מקבל כבר מזמן.

אני כותבת את השורות הללו בכאב לב גדול, כי למעשה זו אותה הגברת בשינוי אדרת. יש לי תחושה שהמאבק בהדרה בימים אלו לא עוסק בהדרה, אלא בציבור ששונה מאיתנו, וזה די פשוט להכפיש אותו. הלוואי שכל המצקצקים על קווי המהדרין היו זועקים כאשר סטודנטית שיולדת זוכה לאפס זכויות, או כאשר הקולגה בעבודה מרוויחה פחות מגבר שעושה את אותה העבודה בדיוק.

בימים שבהם מוכרים מטבחים רק אם יש אישה עירומה ששוכבת עליהם, אני חושבת שחובה על כולנו, גברים ונשים, לעשות חשבון נפש. הגיע הזמן לבחור להיאבק למען חמישים אחוז מהאוכלוסיה באמת ובתמים, בלי משוא פנים והנחות.