עניין של זמן: נויה הרווקה ואימת השעון הביולוגי

עוד על השעון הביולוגי בערוץ יחסים:

גם לגברים יש שעון ביולוגי  

אני בת 33 והרחם שלי עודנו ריק עד כאב

רווקה תל אביבית בת 35. הסטיגמה בהתגלמותה

ככל שעוברות השנים, המעגל החברתי שלי הולך ומתבגר יחד איתי. בשבילי, החברים לא משתנים, אבל בעיני החברה – הם משתנים ללא הרף. כאילו חוצים משוכות במסלול מרתון מתמשך, ובכל פעם מגיע גיל חדש, עם אתגרים חדשים ובעיקר אכזבות חדשות.

בצער תלדי בנים

לפעמים נדמה לי שנשים חשופות למרוץ המטורף הזה יותר מגברים. למרות הרפואה המודרנית שמתחה מאוד את הגיל שבו אפשר להיכנס להיריון, התרבות עדיין מביטה בעיניים משתאות בבחורה שמתקרבת לגיל 40 ועדיין לא הפכה לאמא, בפורמט כזה או אחר.

הרבה חברות שלי, שטרם מצאו את האחד/נישאו בטקס רב-רושם והביאו לעולם יורש עצר - מדווחות על תחושה הולכת וגוברת של תסכול ככל שהשנים עוברות. 'בצער תלדי בנים', ציוותה עלינו התורה, אבל שכחה להזכיר שצער גדול בהרבה מצפה למי שתעז להתקרב לדד-ליין המדומיין הזה.

כשנויה צעקה, ואחר כך בכתה, ניסיתי להרגיע אותה. "מספיק עם הדיבורים על שעון ביולוגי", אמרתי. "אם הוא מצלצל ומחריש לך ת'אוזניים, שימי אותו על snooze ותגמרי עם זה". אבל האמת היא שזה ללא ממש עוזר. נראה שהתזכורות לכך שהיא רווקה בת 40 מגיעות מכל עבר. בין אם זה ימי ההולדת של ילדי החברים והמשפחה, ובין אם זה האנשים במשרד.

האחרונים לא חוששים לשאול אותה, בעדינות וברגישות של פיל בחנות חרסינה, "לא בא לך אחד כזה?" תוך הצבעה על העובדת מהקיוביקל הסמוך שהגיעה לביקור באמצע חופשת הלידה עם פרי בטנה החדש, וחוזרת על המנטרה "עד שלא הפכתי לאמא, לא הייתי אשה/לא הבנתי כמה זה נפלא", כמו תקליט שבור. אוף, כבר אמרתי?

מתי תורי?

פעם חשבתי שכהומו נחסכה ממני הטרדה הזו. ידעתי שאני רוצה להיות אבא, אבל באותה נשימה גם ידעתי שאני רוצה לקחת את הזמן, לצבור קצת כסף, לשפצר דברים בבפנוכו של הרגש, לקנות בית חדש וגדול יותר ובעיקר – להיערך רגשית ונפשית להחלטה המורכבת הזאת. כשהתחלנו את תהליך ההורות לפני כמה שנים, אלון ואני החלטנו שזה יהיה לאט וחכם.

ביקשנו ללמוד על התהליך, לעשות אותו בקצב המתאים לשנינו, ובניגוד לנטייה הטבעית שלי, וגם קצת שלו, לא לקפוץ למים מבלי להתכונן. לספידי-גונזלס כמוני, שמכור לספרינטים בשיטת ה"זבנג וגמרנו", זה חתיכת אתגר, שמצריך המון עבודה עצמית והרבה סבלנות. אבל החברה התקדמה, אנשים התרגלו לרעיון שיש דבר כזה, הומואים, ועוד יותר מזה, זוגיות והורות חד-מינית.

ככל שהשנים עוברות, ויותר ויותר אנשים מוצאים את דרכם להורות בפורמט זה או אחר, מתחילים הלחצים להיערם מכל עבר. חלקם הגדול, יש להודות, פנימי לגמרי. כשמכרים שלי מעלים צילומים של ילדיהם בפייסבוק, אני מאושר בשבילם, אבל מרגיש צביטה קטנטנה בלב. גם אני רוצה אחד כזה. בעצם שניים.

ברגעים כאלו, התקליט הלא ברור במוח שלי מתחיל להתנגן על אוטומט: "אתה צריך למהר... אתה סתם מתעכב... מה כבר יש לחשוב... תעשו את זה וזהו... הכל יהיה בסדר... אתה לא רוצה להיות אבא בגיל 40... אתה צריך למהר...", וחוזר חלילה.

לרוץ כדי להישאר באותו המקום

כל הפטישים הרציונליים שבעזרתם אני מנסה לרסק לגרמופון החורק הזה ת'צורה, לא עוזרים. ברגעים כאלו אני מבין שגם לי יש שאון ביולוגי. ברגעים כאלו אני נזכר בשיחה הגאונית בין אליס למלכה האדומה ב"מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", של לואיס קרול. המובאה כאן היא בתרגומה של רנה ליטוין.

אליס: "בארצנו, היית מגיעה, בדרך כלל, למקום אחר, לו רצת מהר מאוד והרבה זמן כמו שרצנו".

המלכה האדומה: "איזו ארץ איטית! כאן, לעומת זאת, עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה, כדי להישאר באותו המקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר".

הספר יצא לאור ב-1871, כהמשך ל"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" שראה אור ב-1865 ונכתב ארבע שנים קודם לכן. בניגוד לרוב הטקסטים שנכתבו באותה התקופה, שני הספרים של לואיס קרול לא איבדו את קסמם ולא נכנעו לשיני הזמן, נהפוך הוא. הם משתייכים לאותה קבוצה נדירה של ספרים שרק הופכים לרלוונטיים יותר עם השנים. מדובר בספרים שהמסרים שבהם מבלבלים וניתנים לפרשנויות רבות מלכתחילה, ועל כן מתאימים את עצמם לתקופה באופן מושלם. אפילו קסום.

כולנו מכירים את קווי העלילה המביאה את סיפורה של אליס - נערה חיננית ומעט-תמימה, שהחליקה יום אחד אל תוך עולם ספק קסום ספק מסויט, בו היא פוגשת בתופעות שונות ומשונות, ויצורים שונים ומשונים עוד יותר. קרול טען את הספר במשמעויות ביקורתיות, וכל כולו רבדים שונים ומגוונים המצביעים על מסמלים רבים.

אדון זמן הוא גיבור בעלילה

אחד הרבדים המעניינים בספר הוא מימד הזמן, הזוכה לחיים משל עצמו, או כפי שהכובען המטורף הסביר לאליס בשיחתם הקצרה על חידות ובזבוז: "אלו הכרת את הזמן טוב כמוני, לא היית אומרת 'לבזבז את זה'".

התרגום שהבאתי נכתב על ידי אוריאל אופק. רנה ליטוין הציגה תרגום שונה לתשובת הכובען: "לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו. הוא לא אחד שמתבזבז!". ואילו בתרגומו של ל. סמן מ-1927 מדבר הכובען על "האדון זמן".

הפיכת הזמן מתופעת טבע לעובדה שרירה וקיימת, מציגה אותו כגיבור נוכח-נפקד בעלילה כולה. העובדה שהוא לא יכול להתבזבז, מתירה לדמויות לשחק, להשתעשע ולהעביר שעות ארוכות בפעילויות שווא ריקות מתוכן.

אך כשאליס, שמתחילה להתרגל לרעיון שהזמן אינו מתבזבז ושיש לו חיים משל עצמו, אולי אפילו זהות, פוגשת במלכה האדומה והנרגנת, שמזכירה לה בתוכחה שעליה לרוץ הכי מהר שרק אפשר - כדי להישאר באותה נקודה, נוצרת אצל הקורא כמו גם אצל אליס, תחושה מאוד אמביוולנטית ולא ברורה לגבי אופיו של הזמן. במקרה הזה, הכל תלוי בעיני המתבונן – או הקורא.

יש צדק גדול באמירה שהזמן "אינו מתבזבז". אנחנו, החיים שלנו, דווקא כן. הזמן טיבו לעבור, בקצב שלו, החוויה שלנו סובייקטיבית לגמרי. אנחנו בוחרים את הפרספקטיבה, אנחנו מצמידים לזמן את המשמעות שלו, ולכן אנחנו, ורק אנחנו, אחראיים לכך שהוא נטען בתחושות של פחד, החמצה, תסכול. אנחנו, החברה סביבנו, ואמא של נויה. כמובן.

כתרופת חירום לרגעים קשים, החלטתי להעתיק את המובאה הזו של מלכת הלבבות ושל הכובען לפתק קטן שנכנס לכל כיס. קיפלתי, כתבתי עליו באותיות גדולות "קראי אותי כשאמא מתקשרת!" ונתתי אותו לנויה, כתפילת דרך מודרנית לחיים. כי לא משנה כמה שנים יעברו, כמה לבבות ישברו וכמה דמעות ירדו, דבר אחד בטוח: הזמן נשאר קבוע. אנחנו אלו שמשתנים. וזה נפלא, זה טבעי, זה נכון. ולפעמים, כואב ככל שיהיה, זה יכול להיות אפילו כיף.

• אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים