האם יש הבדל בין מוח הגבר ומוח האשה?
האם גברים חכמים יותר מנשים כי מוחם גדול יותר? האם נשים רגשיות יותר מגברים בגלל מבנה מוחן? האם בעידן המודרני, כשנשים הן טייסות קרב וגברים מבשלים למחייתם, יש מקום לחקור את ההבדלים בין מוח הגבר ומוח האישה?
האם הגודל קובע?
לפני כמה שנים טען לורנס סאמרס, נשיא אוניברסיטת הארווארד, שמספר הנשים שעוסקות במדע נמוך בשל מבנה מוחן. הערתו הסקסיסטית הביאה לסערה תקשורתית בעקבותיה נאלץ להתפטר מתפקידו. סאמרס ביסס את דבריו על ממצא סטטיסטי ידוע: מוחם של גברים גדול יותר ממוחן של נשים. אך האם הגודל באמת קובע? האמנם נשים פחות חכמות מגברים והאם מוח גדול יותר פירושו עליונות אינטלקטואלית? מוח האדם מהווה כ-2% ממשקל הגוף ושוקל בממוצע כ-1,300 גרם. לשם השוואה, מוח של פיל שוקל כ-6 ק"ג ומוח של חתול שוקל כ-30 גרם.
בשנת 1978 פרסמו דקאבן וסאדובסקי מחקר השוואתי שהראה כי לאורך החיים מוחם של גברים גדול יותר בכ-10% ממוחם של נשים, אך כאשר מנרמלים את משקל המוח למשקל הגוף, ההבדל בגודל נעלם. כלומר, מוח האישה שווה בגודלו למוח הגבר. הס מלהזכיר שבמבחני אינטליגנציה לא נמצאו הבדלים מובהקים בין גברים ונשים.
מחקרים רבים טענו כי לנשים יש יכולת מילולית גבוהה יותר מגברים, ואילו לגברים יש תפיסה מרחבית טובה יותר מנשים. אך האם להבדלים אלה יש בסיס אנטומי? עד כה לא נמצאו הבדלים אנטומיים בין שתי מחציות (המיספרות) המוח וצבר הסיבים המחבר ביניהן (הקורפוס קאלוזום) של גברים ונשים.
לא רק מין
בשנת 1966 תיאר סימור לוין במאמרו המפורסם בסיינטיפיק אמריקן כיצד הורמוני המין גורמים להתנהגות מינית שונה בחולדות ממין זכר וחולדות ממין נקבה. ההיפותלאמוס, מבנה קטן הנמצא בבסיס המוח, אחראי לויסות יצירת הורמוני המין ולבקרה התנהגותית של הצרכים הראשוניים: אכילה, שתייה והזדווגות. הגרעין הסופרכיאזמטי, המצוי בהיפותאלמוס ואחראי על ויסות מחזורי היום והלילה, גדול פי שניים, בגלל הטסטוסטרון, בגברים מאשר בנשים. ההיפופיזה (בלוטת יותרת המוח) המחוברת אל ההיפותאלמוס ואחראית על הפרשת הורמוני הגדילה והמין גדולה יותר בנשים, כנראה בגלל המחזור החודשי, מאשר בגברים.
בעשורים שחלפו מאז, חוקרי מוח גילו שיש הבדלים בין מוחם של זכרים ונקבות לא רק בהתנהגות מינית, אלא גם בזיכרון, רגשות, ותגובה להורמוני דחק. מסריקות MRI שערכו ג'יל גולדשטיין ועמיתיה עולה כי האונה הפריאטלית, המתווכת תפיסה מרחבית, והאמיגדלה, המתווכת את התגובה ההישרדותית "תקוף או ברח", גדולים יותר במוח הגבר בהשוואה למוח האישה. מאידך, אזורים של המערכת הלימבית המתווכים תגובות רגשיות ואזורים בקליפת המוח המצחית גדולים יותר במוח האישה בהשוואה למוח הגבר. מאחר וגודלו היחסי של איבר מעיד על חשיבותו היחסית להישרדות האורגניזם (לדוגמא, קופים הם חיות ויזואליות ולכן כמחצית מקליפת המוח שלהם עוסקת בפענוח מידע ראייתי, ואילו חולדות מתבססות יותר על חוש הריח וקליפת המוח הויזואלי שלהן קטנה), סביר להניח שהבדלים אנטומיים אלה התפתחו במהלך האבולוציה כי לגברים ונשים היו תפקידים שונים.
הפסיכולוגים האבולוציוניים טוענים שבחבורות הלקטים-ציידים הגברים שיצאו לצוד פיתחו חוש ניווט והתמצאות במרחב, ואילו הנשים שגידלו את הצאצאים פיתחו מנעד של יכולות רגשיות ומילוליות. במחקרי פוסט-מורטם (כלומר נתיחות שלאחר המוות), מצאו סנדרה ויטלסון ועמיתיה מספר גדול יותר של נוירונים באזורי עיבוד והבנת השפה באונה הטמפורלית של נשים בהשוואה לגברים. לא ברור עדיין אם היכולת הטובה יותר שמפגינות נשים במבחנים של שטף מילולי היא תוצאה או סיבה של צפיפות תאי העצב באזורי השפה במוחן. בחולדות נמצא מתאם בין אזורים עם צפיפות גדולה של נוירונים ובין מיקומם של קולטנים להורמוני המין במהלך ההתפתחות העוברית ולכן סביר להניח שכמה הבדלים קוגניטיביים בין המינים הם מולדים ולא נרכשים.
תורשה או סביבה?
מחקרים רבים הראו שכאשר ילדים קטנים מתבקשים לבחור צעצועים, בנים יבחרו כדורים או מכוניות ואילו בנות יעדיפו בובות. בניסוי שערכו מליסה היינס וגריאן אלכסנדר עם קופים, נמצא כי הזכרים העדיפו משאיות והנקבות בובות בד, למרות שלשני המינים הוצעו גם צעצועים ניטרליים כגון ספרי תמונות. מאחר וקופים אינם חשופים להשפעות תרבותיות ומוסכמות חברתיות, בחירת הצעצועים כנראה משקפת מנגנון ביולוגי מולד: זכרים יבחרו צעצועים שזזים במרחב ועוזרים לפתח את כושר הניווט ואילו נקבות יבחרו צעצועים דמויי-צאצאים בהם צריך לטפל כדי לפתח את כישורי האימהות.
סימון ברון-כוהן ועמיתיו מצאו כי תינוקות בנות שנה מביטות זמן רב יותר בפנים של אמהותיהן בהשוואה לבנים באותו גיל. בנות השנה מעדיפות להתבונן בסרטים עם פרצופים ואילו בני השנה מעדיפים סרטים עם מכוניות. רבים טענו נגד ממצאים אלה כי בשנה הראשונה לחייהם תינוקות נחשפים לסביבה שמעודדת בנות להעדיף בובות ובנים לבחור במכוניות. כדי לבדוק את השפעת הסביבה צילם ברון-כוהן תינוקות בני עשרים וארבע שעות, מבלי שידע את מינם, בזמן שצפו בפרצופים אנושיים או בחפצים מכניים. להפתעתו שוב מצא שכבר ביום הראשון לחיים, בנות מביטות זמן רב יותר בפרצופים ואילו בנים מתבוננים יותר בחפצים מאשר בפרצופים.
איזה לחץ
גולדשטיין מצאה, כזכור, שבמוח הגבר האמיגדלה גדולה יותר מאשר במוח האישה. הסתבר שגם בחולדות האמיגדלה גדולה יותר בזכרים מאשר בנקבות ומספר הקשרים בין תאי העצב באזור זה גבוה יותר בזכרים. הבדלים אנטומיים שכאלה עשויים להסביר את ההבדלים בתגובות למצבי לחץ. קטרינה בראון ועמיתיה מצאו שכאשר גורי מכרסמים מופרדים מאמם לאחר הלידה, במוחם של הזכרים עולה מספר הקולטנים לסרוטונין, ואילו במוחן של הנקבות מספר הקולטנים יורד. סרוטונין, כידוע, הוא נוירוטרנסמיטור שמתווך התנהגות רגשית (פרוזק פועל על הגדלת משך פעולת הסרוטונין). לא ברור אם גם בבני אדם מצבי לחץ כגון חרדת נטישה שילדים קטנים חווים, יתבטאו באופן שונה אצל בנים ובנות, אבל מן הראוי להזכיר ששכיחות תסמונות החרדה גבוהה יותר בילדות מאשר בילדים.
ההיפוקמפוס, אזור דמוי סוסון ים שנמצא באונה הטמפורלית וחיוני לקידוד ואחסון זכרונות וליכולת ההתמצאות בסביבה, גדול יותר במוח האשה (ממצא די מפתיע, בהתחשב בעובדה שנשים תמיד עוצרות כדי לשאול "איך מגיעים?"). ההבדל בגודל ההיפוקמפוס יכול להסביר את ההבדלים בין כושר הניווט של נשים וכושר הניווט של גברים: בעוד שנשים מסתמכות על ציוני דרך, גברים מסתמכים על חישוב מרחקים והערכת כיוונים. מעניין מה תהיה השפעת ה-GPS, המצוי בכל מכונית ומאפשר לנשים וגברים להגיע ליעדם באותה אסטרטגיה, על גודל ההיפוקמפוס של נשים וגברים בעוד כמה מאות שנים.
כאשר מגדלים חולדות בסביבה מועשרת עם צעצועים, בהיפוקמפוס של הנקבות נוצרים תאי עצב עם שלוחות דנדריטיות רבות שמשמעותם קישוריות גבוהה יותר שכנראה מאפשרת קידוד טוב יותר של מידע ואחסונו בזיכרון. בחולדות ממין זכר לא נצפה אפקט כזה. ואולי זו הסיבה שבתשובה לשאלה הנשית האולטימטיבית "אתה זוכר?" גברים עונים "לא ממש, מותק, אבל אם את אומרת…"
שוק חשמלי (התנייה שלילית) גורם ליצירת קשרים ענפים יותר בין תאי עצב במוחם של חולדות ממין זכר אך לירידה בצפיפות הקשרים בין תאי העצב במוחן של נקבות. יחד עם זאת, מוחן של חולדות נקבות עמיד יותר לעקה ממושכת בהשוואה למוחם של זכרים, כנראה בשל האפקט המגונן של הורמוני המין.
זכרונות רעים, זכרונות טובים
לארי קאהיל ועמיתיו הראו באמצעות סריקות טומוגרפיה ממוחשבת (PET) כי בזמן צפייה בסרטי אלימות הפעילות העצבית באמיגדלה היתה גבוהה יותר בהמיספרה הימנית של גברים, ואילו בנשים האמיגדלה השמאלית היתה פעילה יותר. קאהיל טוען כי א-סימטריה זו נובעת מההבדל בין שתי ההמיספרות: בעוד שההמיספרה הימנית מעבדת מידע כללי, ההמיספרה השמאלית מעבדת את הפרטים הקטנים.
אך האמנם גברים זוכרים סיטואציות כלליות ונשים זוכרות פרטים ספציפיים? כדי לענות על שאלה זו פנה קאהיל לעזרת הפרמקולוגיה ונתן לנבדקים פרופראנולול, תרופה ממשפחת חוסמי הבטא ש"משתיקה" את פעילות האדרנלין (ובכך מאיטה את קצב פעילות הלב ומורידה את לחץ הדם). קאהיל שיער שהירידה בהשפעת האדרנלין תוביל לירידה בפעילות העצבית באמיגדלה וביכולת לזכור חויות רגשיות. גברים ונשים שקיבלו את התרופה צפו בסרט וידאו קצר בו ילד שטייל עם אמו נפגע בתאונת דרכים. שבוע לאחר מכן חזרו הנבדקים למבחן זיכרון. פרופראנולול אכן פגע ביכולתם של הגברים לזכור את סיפור המסגרת (לדוגמא שהילד נדרס על-ידי מכונית), וביכולתן של הנשים לזכור פרטים (לדוגמא שהילד אחז בידו כדורגל). בסידרת ניסויים נוספת הראו קאהיל ועמיתיו שאת התגובה הרגשית אפשר לרשום מהמוח כ-300 אלפיות השניה לאחר הצגת תמונה טעונה רגשית. עוצמת התגובה, המכונה P300, גבוהה יותר בהמיספרה הימנית של גברים, ואצל נשים עוצמת התגובה גבוהה יותר בהמיספרה השמאלית. על סמך ממצאים אלה מסיק קאהיל כי נשים וגברים מעבדים וזוכרים מידע רגשי או טראומתי באופן שונה וטוען שבטיפול בתסמונות העקה הפוסט-טראומטית (PTSD) יש להתחשב במין החולה (פרופראנולול יעיל יותר בהפחתת זכרונות טראומטיים בנשים).
סריקות PET שערכו מירקו דיסיק ועמיתיו גילו כי במוחם של גברים יצירת סרוטונין גבוהה יותר מאשר במוחם של נשים. ממצא זה עשוי להסביר מדוע נשים נוטות לסבול יותר מדיכאון. נשים גם חשופות יותר להשפעות ההרסניות של התמכרות לסמים מעוררים כגון קוקאין ואמפטמינים. במחקר שנעשה בחולדות מצאו ג'יל בקר ועמיתיה כי אסטרוגן מגביר את הפרשת דופאמין, כימיקל העונג, ברשת התגמול במוח. לאסטרוגן השפעה ארוכת טווח: החולדות המשיכו, שבועות לאחר שקיבלו קוקאין, לחפש את הסם.
ראובן ורחל גור מאוניברסיטת פנסילבניה מצאו כי במוחן של נשים היחס בין גודל האמיגדלה וגודל קליפת המוח האורביטו-פרונטלית גדול יותר בנשים מאשר בגברים. בנשים חולות סכיזופרניה היחס בין שני האזורים קטן בהשוואה ליחס בנשים בריאות, ממצא שמחזק את ההשערה שנשים מסוגלות לשלוט יותר ברגשותיהן. ואולם, בגברים חולי סכיזופרניה היחס בין האמיגלה וקליפת המוח האורביטו-פרונטלית גדול יותר בהשוואה ליחס אצל גברים בריאים. המשמעות הקלינית של ממצאים אלה אינה ברורה, אך סביר להניח שבגברים ונשים ביטויי המחלה שונים ושצריך להתאים את הטיפול למינו של החולה.
ארבעת המינים
בחמש עשרה השנים האחרונות סרקתי מאות מוחות של נבדקים בריאים וצעירים (בשנות העשרים לחייהם) בזמן שביצעו מטלות קוגניטיביות שונות (התבוננות בפרצופים או ביצירות אמנות, העלאה בדימיון, מבחני זיכרון). בכל המחקרים שערכתי לא מצאתי הבדלים אנטומיים או תפקודיים מהותיים בין גברים ונשים. בשנים האחרונות, מחקרי דימות מוח תפקודיים שנערכו באירופה גילו כי במוח האדם התגובות העצביות לגירויים כמו ריחות ותמונות אינן תלויות רק במין הנבדק (גבר או אישה), אלא גם באוריינטציה המינית (הטרו- או הומוסקסואל) שלו. במחקר שערכתי בציריך, סרקתי את מוחם של נשים וגברים הטרו- והומוסקסואלים בזמן שצפו בפרצופים של נשים וגברים ודירגו את האטרקטיביות שלהם. למרות שכל הנבדקים, ללא תלות במינם או בהעדפתם המינית, דירגו את יופי הפרצופים בצורה דומה, הפעילות העצבית בקליפת המוח האורביטו-פרונטלית שיקפה את העדפתם המינית. בעוד שנשים הטרוסקסואליות וגברים הומוסקסואלים הגיבו יותר לפרצופים של גברים בכלל ושל גברים שדורגו כאטרקטיביים בפרט, הרי שגברים הטרוסקסואלים ולסביות הגיבו יותר לפרצופים של נשים, במיוחד לנשים שנחשבו יפות בעיניהם. ממצאים אלה שזכו לסיקור תקשורתי עולמי, קוראים תגר על תיאוריות אבולוציוניות רווחות לפיהן תגובות פיזיולוגיות לבני המין השני משקפות יתרון הישרדותי, שהרי זוגות הומוסקסואליים אינם יכולים להעמיד צאצאים.
רוצים לדבר על זה?
לסיכום המאמר הארוך הזה על ההבדלים בין מוח הגבר ומוח האישה בחרתי באפיזודה משעשעת מהסידרה "חברים". רייצ'ל מכנסת את חברותיה כדי לספר להן על הנשיקה עם רוס. הן מתיישבות בחגיגיות והתיאור (כיצד הסתכל עליה, התקרב, ליטף את פניה וכו'), נמשך ונמשך והחברות שואלות שאלות על כל פרט ופרט. בחדר הסמוך, רוס וחבריו אוכלים פיצה. "נישקתי את רייצ'ל," הוא פולט כבדרך אגב. "עם הלשון?" שואל ג'ואי. "אהה," עונה רוס. "סבבה," אומר ג'ואי ונוגס בפיצה לקול צחוקם של הצופים.
אלומית ישי היא פרופ' לחקר המוח באוניברסיטת ציריך שבשווייץ
