מהתופת בסודן לחיים בארץ: 'תיזכרו בסבל שלכם'

"תנו להישאר": לפני שמונה שנים וחצי ניצל גיא יוסף (25) מטבח בכפרו בחבל דרפור בסודן. הוא ראה כיצד חמושים יורים למוות בין היתר באחותו הקטנה. אחרי מסע תלאות הוא הגיע לישראל. על רקע אישור "חוק המסתננים" אמש (יום ב'), יש לו רק מסר אחד לישראלים: "על ישראל להיזכר בסבל שעבר העם היהודי ולהבין את שלנו. אנו מכבדים את החוק והממשלה, אבל דורשים להכיר בנו כפליטים. אין לנו זיקה מיוחדת לישראל, אנו רק רוצים מקום שבו נוכל לחיות בשלווה, בין אם זה כאן ובין אם זה במקום אחר".

פליטים בתוכנו - כתבות אחרונות ב-ynet

יועמ"ש הכנסת: הצעת חוק המסתננים חריגה

"בסוף גם המשטרה תפחד". בין המסתננים בת"א

נתניהו: אצא לאפריקה לטפל בבעיית המסתננים

"קורס נהיגה, 500 דולר - והמסתננים יגורשו"

פליט לרון חולדאי: אין לנו לאן ללכת

ב-17 במאי 2003 השתנו חייו של יוסף. בשעות אחר-הצהריים הגיעו חמושים לכפר וירו לכל עבר. "אחותי הצעירה, שהייתה אז בת 16, נהרגה מיד", הוא סיפר בכאב ל-ynet. "היתר נתפסו והוכו על-ידי חבורת חיילים שהפרידו בינינו". הוא ניצל הזדמנות ונמלט בריצה. זו הייתה הפעם האחרונה שראה את הוריו.

מדרפור לתל-אביב. גיא יוסף(צילום: ירון ברנר)

"רצתי עד שפגשתי באנשי או"ם, שעסקו בשליית מוקשים", הוא סיפר. "הם ראו את הלהבות מרחוק ובאו לראות מה קורה. הם שמו לב שהיד שלי נשברה. עד אז לא הרגשתי בזה. חלקם נכנס לתוך הכפר ואילו אני נשארתי עם אחד מהם, מקס (שם בדוי) שלקח אותי איתו לטיפול בבסיס האו"ם הקרוב".

זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה בין עובד האו"ם לבין יוסף. במהלך השנים המיר יוסף את דתו מאיסלאם לנצרות והוא שינה את שמו לגיא, על שם אביו של מקס. "ראיתי יותר מדי זוועות נעשות בשם אללה", הוא אמר. מקס לקח את יוסף לבסיס האו"ם הראשי בחרטום, ושם הוא נרשם ללימודי תיכון. "הממשלה לא נתנה לנו לרכוש השכלה בדרפור, בטענה שאנו שחורים ולא מגיע לנו ללמוד", הוא הסביר.

סבל רב בבית בדרפור(צילום: איי אף פי)

מקס שילם על לימודיו של יוסף עד שקיבל את תעודת הבגרות. כשביקש יוסף ללמוד תואר ראשון החלו להסתבך העניינים. "נעצרתי על ידי צבא צפון סודן. איימו עליי שאפסיק ללמוד מיד ושאחדול מלעבוד עם האו"ם. אמרתי שאני לא עובד איתם, אבל זה לא עזר. במשך כמה חודשים הוכיתי במספר הזדמנויות ונעצרתי שלוש פעמים לתקופות של כמה שבועות בכל פעם. אבל ברגע ששחררו אותי שבתי ללמוד - אז שמו אותי בכלא. אחרי שמקס התערב, שחררו אותי, אבל רק בתנאי שאני אצא מיד מסודן".

יוסף חזר לביתו של מקס וסיפר לו כי הוא חייב לעזוב את המדינה כי חייו בסכנה. "'לאן תלך?' הוא שאל אותי, 'לישראל', עניתי. 'מדוע דווקא לשם?' הוא שאל, 'שמעתי שהולכים לשם, אולי אוכל ללמוד שם. יהודים הם עם רגיש לפליטים כי הם עברו את השואה, הם בטח יסייעו לנו שעברנו רצח עם בדרפור', אמרתי לו". למשמע המשפט האחרון יוסף סיפר כי מקס בכה. "הוא אמר לי שיש סוד שהוא לא סיפר לי, שהוא יהודי מישראל וניצול שואה בעצמו. הוא נתן לי 500 דולר ונעליים טובות ואמר שאולי יום אחד ניפגש בישראל".

פליטים בכלא גבעון. ארכיון(צילום: רויטרס)

כמו רובם המכריע של מבקשי המקלט, עבר יוסף דרך רצופת סכנות עד לגבול הישראלי. גם הוא נפל קורבן להתעללות מצד הבדואים בסיני. "ב-1 באוגוסט 2008 חצינו סוף סוף את הגבול הישראלי ומהר מאוד הגיע אלינו ג'יפ צבאי. הם דיברו אלינו בערבית, אז חשבנו שהם מצרים. ברחנו ואז החייל אמר באנגלית 'לא! אנחנו אחים ואתם בטוחים'. אני לא אשכח את הטעם של הנסטי הקר והמצות עם ממרח שוקולד שהם נתנו לנו. הייתי מאושר. אחרי זמן רב מאוד הרגשתי בטוח לראשונה".

לאחר מיון ותשאול בקציעות הובא יוסף לפני שופט וזה שחרר אותו. הוא הועלה על אוטובוס לבאר-שבע. מהר מאוד הוא נתקל בצד המכוער של ישראל: "משם נסעתי לתל-אביב והגעתי לגינת לוינסקי. הייתי רעב ובלי כלום במשך מספר ימים עד שניגש אליי ישראלי ושאל אותי אם אני רוצה עבודה. הוא הציע 25 שקל לשעה במפעל צעצועים. עבדתי עבורו כל היום ובסוף היום הוא אמר שאין לו מזומן, אלא רק כרטיס אשראי. הוא הבטיח לי לשלם לי אחרי יום העבודה השני, אבל אחרי אותו יום הוא נעלם ולא ראיתי אותו יותר".

פליטים בגבול מצרים. ארכיון(צילום: AP)

לבסוף מצא יוסף עבודה בהתזת חול ולאחר מכן בהכנת מזון ליונים. הוא אפילו הצליח לחסוך מעט כסף כדי ללמוד בתוכנית לתואר ראשון בסמינר הקיבוצים, המותאמת למבקשי מקלט. "למדתי שם היסטוריה", הוא סיפר. כיום יוסף עובד כסו-שף בבית קפה בתל אביב ועורך חוגי בית על המצב בדרפור. "אנחנו משפחה גדולה אחת במקום העבודה. אם כל האנשים היו כמו הבוס שלי לא היו בעיות בעולם", הוא אמר בסיפוק. בקרוב יתחיל יוסף ללמוד ממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה, בתוכנית מיוחדת המותאמת למבקשי מקלט.

את מקס פגש יוסף שוב לפני חודשיים במלון בתל אביב. "הפגישה הייתה חמה מאוד", הוא שיחזר. "התרגשנו לראות אחד את השני". אבל זו לא הפגישה המרגשת היחידה שציפתה לו. לפני כשבועיים, קיבל יוסף שיחת טלפון מחבר שגם הוא נמלט מדרפור. "'יש לך אח גדול בשם אדם?' הוא שאל אותי. 'כן' עניתי, 'אבל אני לא יודע אם הוא בחיים'. 'הוא עומד לידי', אמר לי החבר מן הצד השני של הקו. מיד הלכתי לשם והפגישה הייתה מרגשת ושמחה מאוד, למרות שהוא פצוע ברגלו מהתעללות של חיילים מצרים שניסו לקחת ממנו כסף. התחבקנו ולקחתי אותו לאכול במסעדה. מאז אנחנו שוב ביחד. הוא סיפר לי שעתה מאוכלסים רוב הכפרים בדרפור על ידי מיליציות ערביות ממאוריטניה, שקיבלו הוראות להוציא להורג מיד כל מי שמנסה לחזור לאדמתו".

בניית הגדר בגבול מצרים(צילום: מרק ישראל סלם, ג'רוזלם פוסט)

"אנו מבינים את החשש של ישראל מכניסה לא מבוקרת של מספר עצום של אנשים ואיבוד הביטחון", אמר יוסף. "אבל

 אנחנו איננו האויב. יש לנו בעיה ענקית. אומרים שאנו באים לעבודה וזה לא נכון. גם אותי שאלו בקציעות אם אני מתכוון לעבוד ואמרתי שאשמח. האם זה אומר שאני מהגר עבודה?".

הוא אמר כי כל תושבי חבל דרפור ואריתריאה זוכים להכרה כפליטים בעולם, אבל כאן לא. "אנחנו לא כאן כדי להישאר", הוא הבטיח. "הדאגה לפליטים יכולה להיות פרק טוב בהיסטוריה של מדינת ישראל ושלנו אם רק נבחר בכך. אנחנו כבר מעריכים מאוד את מה שישראל עשתה עבורנו. אנחנו מחויבים לפעול למען השלום, הצדק, כיבוד האחר והדמוקרטיה".