קצרצרים של שירה: עודד פלד

אני רואה הר

עודד פלד

אֲנִי אוֹמֵר: אֱלֹהִים,

עֲשֵׂה אוֹתִי צְוִיחַת צִפֳּרִים, רוּחַ בָּאֲמִירִים

וְאוֹמֵר: עֲשֵׂה אוֹתִי צָלוּל וְזוֹרֵם

אֲנִי אוֹמֵר: אֱלֹהִים,

עֲשֵׂה אוֹתִי הַר

השיר מתחיל ממבט. העין נתקלת באחד מגילויי הטבע המובהקים. בן-רגע מדלגת התודעה אל המימד הרליגיוזי בבקשה-תפילה להיות חלק מן הגילוי. הנפש מתפעמת, נרגשת, נרעשת ולכן גם רוצה להיות חלק מן המשמיע קול, הרועש, החי. המשורר ממחיש את שפע הקול הזה בשלוש תבניות צליל: בחזרה על האות צ' ב"צוויחת ציפורים", בחזרה הסמיכה על האות ר' ("רואה יער" וכו') ובחרוז הפנימי בין "ציפורים" ל"אמירים".

אם בבית הראשון יצאה הנפש אל היערים, בבית השני העין חוזה בגשם. המילה אלוהים אינה מופיעה כאן, ולכן הפְּניה יכולה להתפרש כהמשך התפילה אליו אולם גם כפנייה ישירה אל הגשם. הבחירה המוקפדת במילים "צלול וזורם" מהדהדת בצלילי הצ' והר' את הבקשה הקודמת "צוויחת ציפורים, רוח באמירים". כך מצטבר הצליל כשאלמנטים מתנגנים זה לעומת זה במעין סימפוניית טבע. מול הבקשה הקודמת להיעשות קול ותנועה כאן הבקשה קשורה בחזות (צלול) ובתנועה (זורם) כשהצלול מהדהד גם את המילה "צליל".

מול אלה מפתיעה המשאלה שבבית השלישי. לא קול, לא תנועה, לא שקיפות.

המשורר מבקש להיות הר (שוב צליל האות ר'), כלומר דבר-מה בעל נוכחות גדולה, מוצקה, נצחית. ציפורים מתות, יערות נכרתים או כָּלים בדרך הטבע, הגשם נבלע באדמה, מתייבש, מתאדה, זורם הלאה. רק ההר נותר על עמדו, עדות לנצחיות הטבע ולעוצמת הבריאה, מצֵבה אדירה מול שמי-שמים.

בשלושת בתי השיר, שסימני הפיסוק הספורים אינם עוצרים את זרימתם ואת מרחביהם, השיג המשורר משאלה מורכבת. הוא ברא באמצעות הלשון שורה של מושאי-חפץ שאִפשרו לוֹ להיות, ולוּ להרף השיר, שלל החיים על גילומיהם המחזוריים (צמיחת יער, זרימת מים) וגם בן-נצח, הר.

עודד פלד (1950) הוא משורר, מתרגם ועורך. עד כה פרסם חמישה עשר ספרי שירה כמו גם תרגומים רבים מן השירה והפרוזה האנגלו-אמריקנית. השיר שכאן נדפס לראשונה בספרו "לחם וגעגועים" (עקד, 1990).