הפסיקו להעלים עין מהבריונות הדתית

החברה הישראלית הפתוחה עוסקת באופן קבוע בשאלות של מוסר ואתיקה, ומתהדרת בחוסנה הפנימי של "הדמוקרטיה המערבית היחידה במזרח התיכון". גם בחו"ל, אצל יריבים וידידים כאחד, הדמות שישראל גאה להציג היא דמוקרטיה מוסרית תוססת, המהווה מושא לחיקוי. מבט מעמיק יותר מצביע על כך שהחברה, הפוליטיקה ומנגנוני המדינה מעדיפים לטפל בנושאים ערכיים קונצנזואליים על-פני טיפול שורשי בסוגיות המוסר המשמעותיות ביותר של מדינת ישראל. הנטייה להדחקה ולבריחה מסוגיות הליבה הערכיות לטובת התגייסות ציבורית רחבה לטיפול בסוגיות ערכיות משניות יחסית, מהווה את האתגר החשוב ביותר שבפניו ניצב רוב הציבור הישראלי.

עוד בערוץ הדעות :

ואז בא שוטר וביקש שאעבור לספסל האחורי / טניה רוזנבליט

נשות המנהיגים, התאחדו נגד ההדרה / יזהר אופלטקה

רק בשנה האחרונה היטלטלה החברה הישראלית בין דילמות מוסריות כמו דיון על חובת פדיון שבויים מול ביטחון לאומי בפרשת גלעד שליט, סוגיות של צדק חברתי מול כלכלת שוק "חזירית" בזמן מחאה יוצאת דופן בהיקפה ובאופייה הדמוקרטי, עקרון השוויון בפני החוק שהוביל להרשעת נשיא המדינה לשעבר באונס ולכליאתו מאחורי סורג ובריח, וגינוי ראש ממשלה מכהן ורמטכ"ל נבחר על נהנתנות החורגת לכאורה מסטנדרטיים אתיים. בכל הנושאים הללו הושגה לכידות מוסרית מרשימה ובא לידי ביטוי המכנה המשותף הערכי הרחב ביותר.

אותם ישראלים, המוכנים להפגין בהמוניהם למען קוטג' ודלק זולים יותר ושיפור איכות החיים של מעמד הביניים, כמו גם הוקעתם של תוקפי נשים וטייקונים בעלי "תספורות" קצרות, מתעלמים, חוששים או מהססים בשנים האחרונות לצאת לרחובות לנוכח שורת מעשי עוולה מתמשכת של בריונים יהודים בשטחים ובתוך מדינת ישראל. תופעה זו הלכה והתעצמה לאחר אינתיפאדת אל-אקצה ועליית חמאס לשלטון בעזה, שעיצבו את תודעת המרכז הישראלי כי "אין פרטנר לשלום". הקיבעון שאין פתרון לסכסוך תורם לרצון להימנע מעימות פנים-יהודי על סוגיות השסע הכבדות של דת ומדינה ואובדן המוסר היהודי הבא לידי ביטוי באלימות בשטחים ובתוך מדינת ישראל. גם המערכת הפוליטית, המשפטית והתקשורתית חיזקו מגמה זו והן שותפות להסחת הדעת המוסרית.

ואם היו שורפים בתי כנסת בפריז?

המערכת הפוליטית בורחת כבר שנים מטיפול שורשי בסוגיות של דת ומדינה, כולל במקרים אבסורדיים כמו נושא גיורם של חיילי צה"ל. פוליטיקאים פופוליסטים בימין, כמו אריה אלדד, תמיד מתמקדים בסוגיות של אתיקה אישית, על-מנת להסיט את הזרקור מהסטיות המוסריות בשטחים. גם פוליטיקאים הפוזלים לבנק הקולות במרכז המפה מעדיפים, כפי שקרה בקיץ של המחאה, להתמקד במוסר חברתי על-חשבון סוגיות הליבה (היו"ר החדשה של מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', אף טענה כי "לי יש ייעוד אחר").

מערכות המשפט והאתיקה הישראליות נוטות אף הן להאדיר את העיסוק בשחיתות הפוליטית וביחסי הון-שלטון, בטענה שזה, ולא אחר, הוא האיום האסטרטגי מספר אחת על הדמוקרטיה הישראלית. נושאים אלה נתפשים כנושאים שבקונצנזוס, נוחים לעיכול, שביכולתם להעניק למערכת המשפטית תמיכה ציבורית רחבה אפילו במגזרים שמגנים אקטיביזם שיפוטי בעל גוון פוליטי. כיום ברור ששכרן של מערכות הביקורת והמשפט יצא בהפסדן.

העובדה שמערכות האכיפה מפגינות אוזלת יד בטיפול בשורפי מסגדים ובתים, עוקרי עצים, תוקפי חיילים ופורעי חוק אחרים בשטחים, כמו גם בבריונות הדתית המדירה נשים וגרים, מקעקעת את עצם טענת הלגיטימציה של ישראל כדמוקרטיה בזירה הבינלאומית. תופעות מבזות כגון יריקות כלפי כמרים וגירוש נשים דתיות מקלפיות בירושלים, מבאישות את ריח ישראל והיהדות עצמה בעולם. שערו בנפשכם מה היו התגובות בישראל ובקרב יהדות העולם לנוכח שריפה שבועית של בתי כנסת בלונדון ויריקות על רבנים בפריז.

הגיעה העת לגיוס המוני של המרכז הישראלי, על-מנת להעלות לראש סדר העדיפויות הלאומי את האג'נדה היהודית-דמוקרטית. עליו להיאבק ולפעול ללא פשרות למען אופייה הישראלי-ציוני של המדינה. עליו לכרות בריתות עם כוחות נאורים בקרב הדתיים; להפגין נחישות בנושא שוויון בין המינים; לדרוש טיפול שורש בפורעי החוק; ולתבוע ממנהיגי המדינה לא רק להגן עליה מפני אויביה אלא לפעול ללא לאות לשמירה על אופייה החופשי. מאבק זה אינו דורש ויתור על הדרישה לניקיון כפיים ציבורי והסדרים חברתיים-כלכליים צודקים, אך השעה מחייבת את קץ עידן הסחת הדעת המוסרית. מציאת המצפן הערכי המחודש של ישראל הוא ציווי מוסרי עליון.

פרופ' יוסי שיין, ראש התוכנית לדיפלומטיה על-שם אבא אבן באוניברסיטת תל-אביב.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il