שירי גתה: ארוטיקה במשקל כבד

הצירוף הכביכול סותר "גתה" ו"ארוטיקה" נשמע מבטיח לעצמו, ועוד יותר כשהמתרגם הוא חתן פרס ישראל לתרגום שמעון זנדבנק, מי שהגיש לנו את התרגום המצוין ל"סיפורי קנטרברי" הארוטיים והעליזים של צ'וסר, ומי שתרגם להפליא מגרמנית את ספר שיריו המופלא של פאול צלאן, "סורג שפה". אלא שהספר "שירה ארוטית" של גתה המונח לפנינו, יש להודות, רחוק ברמתו משני הספרים האלה.

גתה. תחושה של התרסה ושחרור (עטיפת הספר)

חלק מזה קשור בוודאי לכתיבתו של גתה עצמו, שהתיישנה כמדומה, למרות שזנדבנק עצמו דווקא מוצא הבדל ברור בין השירה הלירית של גתה לזו הארוטית: באחרית הדבר המעניינת הוא מציין כי מעולם לא הצליח להתחבר לשירתו הרצינית של הקלסיקון הגרמני, שנראתה לו עבשה, מרוחקת ופשטנית - אבל בשירה האירוטית הוא מצא גתה אחר, חי וחושני. מובן למה מתכוון זנדבנק: השירים הארוטיים (רק חלקם הוא כזה למעשה) נכתבו בשני מסעות של גתה לאיטליה, שלפחות את הראשון שבהם הוא הגדיר כתקופה המאושרת בחייו ("בהשוואה למצבי אז ברומא, שוב לא ידעתי שמחה בחיי", הוא אמר), ואכן דרכם עוברת לקורא איזו תחושה של שחרור.

גתה, יליד 1749, שספרו המוקדם "ייסורי ורטר הצעיר" הפך ללהיט (יחד עם הספר שקדם לו, "גץ מברלינינגן", שהיום אף אחד לא זוכר ), כבר היה מפורסם מאוד בתקופתו ("פאוסט" במלואו יתפרסם רק בסוף ימיו), ומילא עוד בצעירותו תפקידים מיניסטריאליים בכירים בחצרו של דוכס סכסוניה-ויימאר. המסעות לרומא ולוונציה, שהתפרסמו בנשותיהן היפות, היו עבורו חופשת התאווררות.

אלא שגם השירה הארוטית שלו מימי איטליה התוססים נראית היום, למרות הבלחות פרועות ויפות פה ושם, כעמוסה בקלישאות עבר (למשל האפיגרם: "על חוף הים התהלכתי, חיפשתי צדפים/ מצאתי פנינה. על לוח לבי נצרתיה") ובסדי משקל למיניהם. המבנה בשירים הפותחים למשל, מסביר זנדבנק למתעניינים, הוא דיסטריכון אלגי, משקל יווני-לטיני קדום שבגרמנית עבר שינוי מסוים, ובתרגום לעברית חל בו שחרור נוסף. ובכל זאת הקצב השירי הסופי הוא מסורבל למדי, וכשאין גם חריזה (חוץ מבשיר הארוך "היומן") - נפגמת הנעימה השירית כולה.

לא אוהב קפה

הנה למשל האלגיה הקצרה מס' 15, שהיא דו שיח בין גתה המחכה לפנות ערב לאהובתו, לבין נערו המשרת, החס על אור המנורה שהודלקה לפני שקיעת השמש. עימות משעשע, שהולך לאיבוד בין אילוצי המשקל למליצות הלשון: "הדלק אור, הנער! - 'היום עוד גדול. אך לשווא/ תכלה את הפתיל והשמן. מה תגיף את התריס?/ מעבר לגג, לא להר, חמקה לה השמש;/ נותרה מחצית השעה עד צלצול של ערבית./ אל תמרה פי, עלוב! לחמדת לבי אחכה./ עד אז נחמיני, מנורה, שגרירה מתוקה של הלילה!".

ויפה גם קוצר הרוח המבודח של גתה מול מחלצות נשיות (באלגיה 2) - כי חצאית מבד ברוקד יקר, הוא אומר, צונחת בדיוק כמו שמלה פשוטה של צמר, ולכן הוא בעד "עירום אמיתי -/ והצליל הערב של נדנוד המיטה החורקת".

עיקר התעוזה האירוטית, מכל מקום, מצויה בפרק "אפיגרמים ונציאניים מן העיזבון", הכולל שירים שגתה העז לפרסם רק באחרית ימיו, וגם אז בעילום שם. שימו לב לשורות החשק הבאות, כשהמשורר המשייט בסמטה צרה בוונציה רואה נערה יושבת בדרכו: "תעלה רחבה נפתחה לפני לחדור ולחקור./ לו נשייך, ונציה, דמו לתעלות, וקו – ייך/ לסמטות בתוכך, אז היית הדגולה בערים". מהי המילה "קו-ייך"? הכוונה היא למילה "קוס", בהשמטת הסמ"ך למען העידון - כן, אפשר לכתוב גם בקו"ף - וזהו הפיתרון התרגומי של זנדבנק למילה המפורשת, ההולך בעקבות זהירותו הגימנזיסטית משהו של גתה עצמו, שמחק במקור חלק מאותיות המילה. בכל זאת, המאה ה-18, הכנסייה וכל הקשור בזה.

נועז למדי גם האפיגרם המינימליסטי המשועשע על אשה שהיתה מוכנה להיעתר למשורר רק באופן חלקי: "'קפה, אדוני?' – הפירוש: היא רוצה לעשות לי ביד,/ ואני לא סובל קפה, ובצדק".

נזקף לזכותו

בזמנו, היה חידוש גדול גם בדיווח של גתה על אימפוטנציה

שתקפה אותו (בשיר "היומן"), כששכב עם נערה ונזכר לפתע באשתו שבגרמניה. לפי המסופר, גם פרויד דן עם עמיתיו בשיר הזה באחת מישיבותיהם בנושא אין-אונות. שיאו של השיר הוא בשתי שורות החוזרות אל אותה הקנטה כלפי הנצרות, כשהמשורר חסר האונים נזכר איך חווה זיקפה כשעמד לצד אשתו בחתונה בכנסייה: "ומול צלבךָ שותת הדם, הו כרִיסטֶה,/ נזקף לי (סלח לי אלוהים) האיסטֶה". ("איסטה" בלטינית - "הדבר ההוא").

בגרמנית ובלטינית זה כנראה נשמע יותר טוב, כי עד שלא קראתי את ההסברים הנלווים באחרית-הדבר של זנדבנק, לא הבחנתי בחן הבדרני של שתי השורות. מכל מקום, השיר כולו אינו מבריק מדי וגם לא חושפני מדי במונחי היום - למרות שעד היום נמנעות האנתולוגיות של שירת גתה מלכלול אותו, במידה רבה בגלל אותן שתי שורות. וכל זה בהחלט מעניין מבחינה תרבותית והיסטורית - אבל לא מספיק מקסים כשירה.

"גתה, שירה ארוטית". תרגום: שמעון זנדבנק. הוצאת עם עובד, 135 עמ'.