מרגלים על הסכין עם גד שמרון
הסופר ואיש המוסד לשעבר גד שמרון, זנח את רוב ספרי הריגול שקרא אחרי כמה עשרות עמודים. אבל ספרים כמו "החפרפרת" של לה קארה, או "הקוויאר" של מריו-זימל, פשוט אי אפשר לשכוח. ויש גם פגישה עם רב-מרגלים. ספרים על הסכין
- רבקל'ה מונדלק על ספרי פרידה
- ענת לויט חוזרת לחמישה סיפורים תנ"כיים
- מיקי קרצמן מצלם בספרים
- ספרים על הסכין
בערוץ הספרים
"החפרפרת", מאת ג'ון לה קארה
עריקתו של המרגל הבריטי קים פילבי, שנמלט למוסקבה ב-1963 זיעזעה אולי את עולם הביון, אך הניבה בונוס אדיר לעולם הספרות, ובעיקר לספרות הריגול. פילבי הסגיר לרוסים את זהותם של רבים מעמיתיו לשעבר, וביניהם דיוויד ג'ון קורנוול, שעבד בכיסוי דיפלומטי בבון ובהמבורג.
קורנוול, שכמה שנים קודם לכן פרסם רומן ביכורים תחת שם העט ג'ון לה קארה, החליט שזאת ההזדמנות לעזוב את עולם הצללים כדי לכתוב עליו. "אמרו עלי שהייתי מרגל שהפך לסופר" הוא אמר פעם, "זה לא נכון, אני סופר שבילה כמה שנים לא יעילות אך מאד מכוננות בארגון הביון הבריטי".
השנים ההן הניבו עד היום יותר מעשרים ספרים, והמעולה שבהם, לדעתי הוא "החפרפרת", שראה אור ב-1974. ג'ורג' סמיילי, גיבורו של לה קארה, הוא אדם מופנם, אפור לכאורה, רגיש, מורכב, מושפע מאירועים בחייו האישיים, שמנהל מאבק מוחות מול הק.ג.ב. בקיצור - הניגוד המוחלט לג'יימס בונד של איאן פלמינג.
"שלוש סיגריות ומאפרה", מאת ראובן מירן
ראובן מירן הוא הדבר הקרוב ביותר בעברית לכתיבה של ג'ון לה קארה. גץ נובל, גיבור "שלוש סיגריות ומאפרה" הוא המקביל הישראלי לסמיילי, גיבורו של לה קארה. נובל חי ופועל בעולם של סודות שמירן מכיר היטב. גם כשאתה חלק מהמנגנון, אתה לא תמיד שותף סוד לתמונה הכוללת. למילים אמת, שקר, כנות, יושר, נוכלות ונאמנות - יש כאן משמעות אחרת.
סביבך רוחשים מפעילים, סוכנים - חלקם כפולים ומשולשים, ושליחים משוטים שלא יודעים שהם בעצם בובות שמונחות בשלט-רחוק. מירן לוקח את גץ נובל ואת קוראיו למחוזות מוכרים, אבל גם למקומות שהם פרי דימיונו, והתוצאה הסופית היא ספר הריגול המקורי הטוב ביותר שנכתב בשפה העברית.
"אפשר גם בלי קוויאר", מאת יוהנס מריו זימל
ראשית, גילוי נאות: הספר תורגם לעברית בתחילת שנות ה-60, אבל אני קראתי אותו בשפת המקור. זה נכון גם לגבי שאר הספרים ברשימה זאת. זימל (בתרגום קוראים לו סימל) היה סופר אוסטרי פורה שרבים מספריו זכו לגירסה מוסרטת. הספר הזה, "אפשר גם בלי קוויאר" הוא פרודיה משעשעת על ספרי ריגול. הגיבור, בנקאי בשם תומס ליוויאן פוצח בקריירת ריגול, משוטט באירופה, אוסף מידע, מפיל נשים ונהנה מהחיים.
ומכיוון שהוא מאד אוהב לאכול, לוויאן, כלומר זימל, מגיש לקוראים מתכונים מפורטים של ארוחות השחיתות האלה. מדובר בתענוגות קולינריים של עידן אחר: גבעות חמאה, הרי שומן מן החי, אגמי שמנת וחוסר מודעות מוחלט לכולסטרול הטוב, הרע והמכוער.
"האוריינטליסט", מאת טום רייס
זה לא ספר ריגול, גם לא ספר מתח, אלא סיפור אמיתי על חיים בזהות בדויה. אחרי שנים של מחקר הצליח לרייס לפזר קצת מהערפל סביב דמותו של מי שמתאים להגדרה "גדול מהחיים": לב נוסימבאום יהודי רוסי, בן לאב תעשיין נפט ואמא קומוניסטית, שמהלך חייו מוכיח פעם נוספת שהמציאות עולה לעיתים על כל דמיון.
נוסימבאום התפרסם בתחילת שנות ה-30 כאחד הסופרים המצליחים ביותר בשפה הגרמנית, אך היה מוכר לקוראיו כמוסלמי בשם אסד ביי. נוסימבאום/ביי פרסם ספרים ומאמרים בקצב מסחרר, ביוגרפיות על סטלין, לנין, הצאר ניקולאי, ומגוון נושאים אחרים, החל מתעשיית הנפט של הקווקז ועד לספרים על האסלאם. בין לבין הספיק לצלוח מערכת נישואין שערורייתית עם אחת היורשות העשירות בגרמניה.
עמדותיו הפוליטיות הימניות-קיצוניות הפכו אותו ליקיר הנאצים ותומכיהם, אבל אחרי חשיפת זהותו היהודית הוא ברח מגרמניה, נדד לאוסטריה ובהמשך לאיטליה הפשיסטית, ונפטר ב-1942 בגיל 36, עני וחולה, בעיירת הנופש פוזיטאנו. חובה לקרוא כדי להאמין שמדובר בסיפור אמיתי, ולא בתסריט הוליווודי הזוי.
"איש ללא פנים", מאת מרקוס וולף
ה"איש ללא פנים" הוא מרקוס וולף, שפיקד כשלושים שנים על שרות ביון החוץ (HVA) של גרמניה המזרחית, הקומוניסטית, רב-המרגלים שסוכניו חוררו את גרמניה המערבית כמו גבינה שוויצרית. יריביו, שהכתירו אותו כמרגל המסוכן ביותר של עידן המלחמה הקרה, לא ידעו כיצד הוא נראה. מכאן הכינוי כמו גם הכותרת של רב המכר שכתב על חייו האישיים והמקצועיים.
הקוראים אהבו את הספר. המבקרים פחות, בעיקר בגלל הטיפול הסלקטיבי של וולף בנושאים בעיתיים ורגישים. באמצע שנות ה-90, עת כיהנתי ככתב מעריב באירופה, הזמנתי את וולף, שאביו היה יהודי, לביקור בישראל. נחמד הוא לא היה (כנראה שהג'וב הזה של ראש ארגון ביון של מדינה טוטלטרית לא מתאים לאנשים נחמדים), וביומיים הראשונים שמר על דיסטאנס.
אבל גם למרגלים יש נקודות שבירה, ואצלו זה התרחש אחרי שהפגשתי אותו עם שחקן "הבימה" שמעון פינקל, ששיחק אי-שם בשנות ה-30 בתפקיד ראשי בהצגת הבכורה העולמית של אחד ממחזותיו של וולף האב. פתאום, רב-המרגלים הקשוח נפתח, שאל אם הוא יכול להתבטא "לא לציטוט", גלש למצב רוח נוסטלגי ולא הפסיק לדבר. כך הרווחתי חוויה נדירה, שלפחות במקרה שלי, העניקה תווים וסימנים ברורים וחדים לדמותו של ה"איש ללא פנים".
גד שמרון הוא עיתונאי, סופר ואיש מוסד לשעבר. ספרו "המוסד והמיתוס", ראה אור בימים אלה בהוצאה חדשה ומעודכנת.
לפנייה לכתב/ת 
