התקשורת היא שטוחה
הטאבלט עומד להיות השחקן המרכזי בתחום העיתונות בשנים הקרובות, כך מעריכים חוקרי תקשורת אמריקאים לקראת 2012, לפחות עד שיצוץ הדבר החדש הבא. העיתונים, כמובן, ייעלמו (חוץ מארבעה)
כמה עיתונים יומיים גדולים יודפסו בארצות הברית בעוד חמש שנים? אם להסתמך על תחזית שפרסם בימים אלה "המרכז לעתיד דיגיטלי" בבית הספר לתקשורת על-שם אננברג באוניברסיטת דרום קליפורניה – לא ייותרו באמריקה אלא ארבעה: ה"ניו-יורק טיימס", ה"יו.אס.איי טודיי", ה"וושינגטון פוסט" וה"וול סטריט ג'ורנל". כל השאר ייעלמו מהנוף התקשורתי, לפחות במהדורות הדפוס שלהם. לצידם יצליחו אולי להתקיים גם עיתונים קטנים מאוד, שייתנו מענה מודפס לצרכים הקהילתיים בעיירות קטנות או באזורים כפריים מרוחקים.
לפייסבוק של העין השביעית>>
החזות קודרת הזו, למי שעדיין מעדיפים לקבל את החדשות שלהם על מוצר עץ ספוג בדיו, היא רק מרכיב אחד בתחזית, שפורסמה לקראת 2012. בקצה השני של היבשת, ליד בוסטון, פרסמה גם "מעבדת העיתונאות ע"ש נימן" באוניברסיטת הארוורד דו"ח הערכות ותחזיות על מצב התקשורת, שכתב קן דוקטור, אנליסט המתמחה בכלכלת עולם החדשות.
עוד בעין השביעית: אם-תרצו: תביעת דיבה נגד מקימי דף פייסבוק שהאשים את התנועה בפשיזם
דוקטור מודע למצבם הקשה, הכמעט נואש, של מו"לים ומנהלי ארגוני תקשורת, הנדרשים להתאים את המודלים הכלכליים שלהם למציאות שמסתחררת סביבם במהירות עצומה, ומנסה לסייע להם על ידי ניתוח כמה מהנתונים שנחשפו במהלך השנה העומדת להסתיים.
גם התחזית של "המרכז לעתיד דיגיטלי" וגם מאמרו של דוקטור ממקמים במרכז עולם התקשורת הדיגיטלית בשנים הבאות את השחקן החדש – מחשב הלוח, הטאבלט. בעיני דוקטור, אחרי שני עשורים של דעיכה עקבית בתפוצתם של עיתונים ומגזינים ושל ירידה תלולה בהכנסות, מנצנץ הטאבלט לראשונה כאור בקצה המנהרה. אחרי שנים ארוכות של ניסיונות לפתח "נייר עיתון דיגיטלי", מעניק הטאבלט למו"לים ולצרכני התקשורת "תחליף דמוי דפוס" יעיל וידידותי למשתמש.
החיבור בין הטאבלט לעיתונות הוא מעודד, קובעים הנתונים של דוקטור. השימוש בו מתאפיין בצריכה רבה יותר של ידיעות וכתבות מאשר באמצעים ניידים מקוונים אחרים כמו מחשבי לפ-טופ או טלפונים סלולריים. בהשוואה לאביזרים אלה, מקדישים האמריקאים יותר זמן לקריאת טקסטים על הטאבלט, קוראים יותר כתבות, ואפילו יותר טקסטים ארוכים. חשוב, עם זאת, לזכור: היקף הקריאה בטאבלט אינו מתקרב בכל מקרה להרגלי הצריכה של ידיעות וכתבות במתכונת של פעם - על גבי נייר. פעם הקדישו לקריאה כמה שעות בשבוע, עכשיו מקדישים עשרות דקות, לא יותר.
עם או בלי קשר לעיתונות, חדירת הטאבלט לשוק האמריקאי הגיעה השנה לכעשרה אחוז מכלל האוכלוסיה הבוגרת. התחזיות הן שעד שנת 2014 האי-פאד ודומיו יהיו ברשות לפחות 30% מכלל הציבור הבוגר.
גם המחקר של "המרכז לעתיד דיגיטלי" מדגיש את מרכזיותו של הטאבלט בעולם המיחשוב. על פי מנהל המרכז, ג'פרי קול, נסיקת הטאבלט מבשרת גם את מותו הקרב של הפי.סי, המחשב השולחני, שהיה בעשורים האחרונים עמוד התווך של עולם המיחשוב האישי. בתוך כשלוש שנים, מעריכים קול ועמיתיו, רק ארבעה עד ששה אחוז מכלל המשתמשים במחשב, ובכלל זה עיתונאים ואנשי אקדמיה, אנשי עסקים ומינהל, מתכנתים, אנליסטים וגם שחקני משחקי מחשב, עדיין יישבו ליד השולחן ויקישו על מקלדת הפי.סי.
גורלו של המחשב השולחני נחרץ, כותב קול, שכן מדובר במכשיר נייח ותובעני, הדורש "שיתכופפו אליו". ואילו טאבלט מתמסר בקלות לצרכיו של המשתמש, נכון לעמוד לרשותו כמעט בכל מקום או בכל זווית. בקיצור: כלי נוח ומושך לבילוי ולעבודה, שיעניק למרב אמריקאים באמצע העשור הנוכחי מענה לצרכיהם בתחום המיחשוב והתקשורת, וידחק גם את המחשבים הניידים, מחשבי החיק והמחברת.
חשיבותו של הטאבלט כשחקן מרכזי בתחום המיחשוב הנייד גוברת עוד יותר, כאשר מצרפים לכך את הזינוק הניכר בהכנסות מפרסום דיגיטלי. ברבעון השלישי של שנת 2011 גדלו הכנסות אלה בארצות הברית ב-22 אחוז בהשוואה לרבעון המקביל בשנה הקודמת. בארצות הברית כבר נמצאות ההכנסות מפרסום באמצעים דיגיטליים במקום השני, אחרי הטלוויזיה, אחרי שדחקו משם את ההכנסות מפרסום בעיתונות המודפסת. מעריכים ששוק הפרסום הדיגיטלי ברחבי עולם יגיע השנה ל-80 מיליארד דולר. מבחינת העיתונות זו בשורה קטנה. את הכסף הגדול באמת עושים מנועי החיפוש, ואילו מו"לים של עיתונים ומגזינים – שקיוו לישועה מפרסום במהדורות המקוונות שלהם - נהנים מפחות ממחצית מהכנסות אלה.
דוקטור מנסה בסיכום השנה שלו לחפש את "נוסחת הקסם" שבין ההוצאות להכנסות, בין הדפוס לדיגיטלי, בעולם העיתונות האמריקאי. הנה אחת השאלות שהוא בוחן: אם צרכני העיתונות נוטשים את מהדורות הדפוס אבל עושים שימוש בטאבלט לקריאה, בכמה יכול מו"ל להקטין את הוצאותיו על הדפסה והפצה בשיטות הישנות, ועדיין להותיר תקציב מספק להחזקת מערכת מקצועית וחזקה שתענה על ציפיות הגולשים? הוא מציע לבחון חסכון של 25 אחוז בהוצאות, אבל מזהיר: הקצב המהיר של השינויים אינו מבטיח שזה אכן פתרון הפלא.
מה בכל זאת עושים מו"לים של עיתונים כדי להתמודד עם הצניחה בהכנסות? מי שלא סוגר את העסק, בוחר בפתרונות יצירתיים חלופים, בהם צמצום ימי ההופעה. מדיה-ניוז, רשת עיתונים מקומיים בצפון קליפורניה, ביטלה את מהדורת יום שני שלה. במישיגן יש עיתונים מודפסים שרואים אור רק שלוש או ארבע פעמים בשבוע. האם זה מודל ההתמודדות הבא של עיתונים בארצות הברית ואולי במדינות נוספות? לא ברור. עדיין מרחפת באוויר השאלה מה יאמרו המפרסמים, ולא פחות מכך צרכני התקשורת, שעלולים בימים החסרים להתרגל לצרוך חדשות מן האינטרנט, וכך ייקל עליהם להיפרד סופית מהמוצר המודפס.
מעבר לכך, אסור לשכוח שלצד התחזקות הטאבלט, יש כוכב נוסף בזירה –הסמארטפון. אף שקריאת חדשות על צג המגע של הטלפון הסלולרי החכם איננה נוחה כמו בטאבלט, יש רבים שעבורם הטלפון הוא התחליף לנייר העיתון. בבריטניה התברר כי 56.7 אחוז מכלל אלה שהורידו את יישום הפייסבוק של היומון "גרדיאן" לסמארטפון שלהם היו צעירים מתחת לגיל 24, מתוכם כשליש בני 17 ומטה. המסקנה של דוקטור: הקוראים הצעירים לא נעלמו, וצריך להתאים את תכני העיתון גם עבורם.
ברחבי העולם נמכרו ב-2011 כחצי מיליארד סמארטפונים, וההערכה היא שמגמת העלייה תמשך בהתמדה בשנים הבאות. בארצות הברית עברו כבר שליש מהמשתמשים בטלפונים ניידים לסמארטפונים. סינגפור היא המדינה הראשונה בעולם שבה חצו כבר הטלפונים החכמים את קו 50 אחוז מכלל הניידים. גם השימוש בהם לקבלת מידע ולהפצתו הולך ומתעצם: 35 אחוז מכלל התנועה בפייסבוק בארצות-הברית היא בסמארטפונים, וכך גם כעשרה עד עשרים אחוז מכלל הכניסות לאתרי חדשות. אבל ההכנסות מפרסום במדיום זה הן עדיין שוליות.
המחקר של דוקטור מצביע על שני כיוונים עתידיים נוספים, לצד מרכזיות הטאבלט. את האחד הוא מגדיר כ"שחר של התפוצה הדיגיטלית". לדידו, אין עוד מקום לדבר על "תוכן בתשלום" או על "חומות אש", שמאחוריהן מתגוננים ארגוני תקשורת נואשות מפני קריאת חינם של טקסטים עיתונאיים. לטענתו, הולך ומתגבש ציבור צרכני תקשורת שמגלה נאמנות למותג מסויים, עיתון או מגזין, ועוקב אחריו בפלטפורמות שונות – בדפוס, במחשב, בטאבלט, בסמארטפון ובקרוב גם בטלוויזיה המחוברת למחשב.
דבקות זו במותג עשויה להצדיק גביית דמי מינוי, שתסמן את ראשית הקץ של עידן הפצת התכנים ללא תשלום. כך ניתן יהיה גם לשוב ולחשב את תפוצתו של עיתון, ולגבות בהתאם לכך מחיר הולם מהמפרסמים.
הכיוון הנוסף מצביע על השפעתן הרבה של הרשתות החברתיות על צריכת תקשורת ממוסדת. המלצות של חברים בפייסבוק, בטוויטר, בלינקדאין וברשתות נוספות ממלאות תפקיד בדרך שבה אנשים צורכים חדשות. ממש כמו בקניות ברשת, שבהן ניכרת השפעה על הרגלי הקנייה בעקבות המלצות בנוסח "חברך רכש חולצה כזו", כך גם בעיתונות: המלצות חברים עשויות להיות משמעותית יותר ממיקום הידיעה בעיתון או מהכותרת שהוענקה לה.
אלה אולי בשורות טובות למקימי הרשתות החברתיות ומפעיליהן, אבל יש גם ממצאים מחמיאים פחות. המחקר של "המרכז לעתיד דיגיטלי" העלה כי למרות הצלחתן של רשתות אלה – רמת האמינות של המידע המופץ בהן נמוכה מאוד, לפחות בעיני הגולשים. בסקר שנערך השנה ציינו כ-51 אחוז מהמשתמשים ברשתות החברתיות כי רק חלק קטן ממה שהם רואים שם אמין בעיניהם. רק 14 אחוז מהנשאלים חשים אמון כלפי רוב התכנים ברשתות. ויש גם חשש עמוק של גולשים מפני אובדן הפרטיות, ברשתות החברתיות כמו גם בשימושים אחרים באינטרנט.
המחקר של "המרכז לעתיד דיגיטלי" אינו עוסק רק באספקת מידע חדשותי או אחר באינטרנט, אלא מנסה לבחון גם מאפיינים רחבים יותר. בין המסקנות: הציבור חש עצמו מוצף בעודף מידע – שיטפון של דוא"ל, מבול של טקטסטים, תצלומים וסרטונים ברשתות החברתיות, טפטוף אין סופי של הפניות לבלוגים ואתרים נוספים. אולי מתקרב הרגע שבו תישמע הזעקה הקיבוצית: "די, נמאס!". להצפה במידע ולשיפורים הטכנולוגיים נלווית גם תחושה קשה מכך ששעות העבודה נהפכו לבלתי מוגבלות: במקרים רבים נדרש העובד, הודות לתקשורת הדיגיטלית, לעמוד לרשות מעסיקיו שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה.
אמריקה, על פי ג'פרי קול, נמצאת בנקודת מפנה בכל הקשור לתקשורת הדיגיטלית: "אנחנו מוצאים יתרונות עצומים בטכנולוגיה, אבל גם משלמים מחיר אישי כבד תמורת התועלת שאנו מפיקים", הוא כותב, "והשאלה היא: עד כמה אנחנו מוכנים שהמחיר יעלה?".
ומעבר לכך, למרות ההתמקדות בטאבלט כמכשיר הדיגיטלי שישלוט בזירה בשנים הקרובות, מודים המומחים כי איש אינו יודע היכן יבזיק הכוכב החדש. לפני חמש שנים, הם מזכירים, פייסבוק היתה רק רשת קשר בין תלמידי קולג'ים בארצות הברית, וציוצים בני 140 תווים נחשבו לכל היותר לקוריוז. ממש עכשיו, מתחת למכ"ם התקשורתי, אולי כבר מתקרב אלינו הדבר החדש הבא, שיטלטל שוב את מפת התקשורת. את העיתון המודפס כמעט ברור שהוא לא יוכל להציל, ומי יודע מה הוא יעשה לעיתונאות.
