רוזה פארקס לא גרה באשדוד

ב 1 בדצמבר 1955 עלתה רוזה פארקס, תופרת ענייה ממוטגומרי אלבמה, על אוטובוס בדרכה הביתה, וכשירדה ממנו הפכה האשה קשת היום לסמל עולמי של מאבק בגזענות. אתמול לא הפסיקו להשוות בינה לבין טניה רוזנבליט, האשה שסירבה לפנות את מקומה לגברים חרדים באוטובוס מהדרין באשדוד. האמת? להגיד שטניה דומה לרוזה זה כמו לטעון שניצן הורביץ הוא מרטין לותר קינג.

לפני 21 שנה ראיינתי את רוזה פארקס. הייתי אז כתב בניו-יורק, והיא הגיעה לוושניגטון לקבל עוד פרס בשרשרת הפרסים שצברה. בעת הראיון איתי, היא הייתה כבר אשה מבוגרת, אבל דיברה ונשמעה כמו ישישה מופלגת, לאט ובקול שבור. מהר מאוד התברר לי שחיים שלמים של סבל ונידוי היו מנת חלקה אחרי המעשה שעשתה. היא פוטרה מעבודתה, בעלה פוטר, במשך שנים הציקו למשפחות שלהם. שנה וחצי אחרי המעשה נאלצה רוזה המובטלת לברוח מעירה לדטריוט. חבר קונגרס מקומי שראה אותה בעוניה, הפך אותה למזכירתו, וגאל אותה מחיים של דלות.

עוד בערוץ הדעות :

על מי את עובדת, טניה / מאיר ברגר

הפסיקו להעלים עין מהבריונות הדתית / יוסי שיין

בראיון היה חשוב לרוזה להסביר לי שבניגוד לאגדה היא דווקא התכוונה לשמור על הכללים. היא התיישבה בחלקת השחורים באוטובוס, כמו שנדרש ממנה. אלא שבאותו ערב גורלי היתה חלקת הלבנים מלאה לחלוטין, ובמקרה כזה, הנוהג היה להורות לשחורים לקום ולוותר על מקומם בחלק שלהם באוטובס לטובת הלבנים. עייפה מיום עבודה ארוך, סירבה רוזה לקום. הנהג, שהיה לו חשבון ארוך איתה, הזמין משטרה, וכך הפכה בעל כורחה לגיבורה לאומית.

"האשה שלא קמה" הפכה בצדק לסמל של מאבק ברשעות הגזענות. שנות החמישים בדרום ארה"ב התאפיינו בהפרדה דרקונית בין שחורים ללבנים. זכויות בסיסיות כמו הצבעה בבחירות נשללו מהם, ומעשי לינץ' בשחורים היו לעניין של שגרה. לרוזה לא היה קו אוטובוס אחר שבו יכלה לנסוע בכבוד. כל מערכת האוטובוסים, כמו החינוך, כמו המגורים, כמו העבודה היה מבוסס על הפרדה גזעית. שחור היה נחות בהגדרה, ומי שהעז למרוד שילם על כך ביוקר.

רוח קרב חילונית 

מובן מאליו שהשוואת מצב החילונים בארץ למצב השחורים באמריקה בשנות החמישים מגוחכת ומעליבה. לו הייתי אדם מאמין, הייתי אומר שזה חילול קודש. מערכת האוטובוסים כאן שוויונית. נשים וגברים שחורים ולבנים יכולים לנסוע בה בחופשיות. אלא מה? יש בארץ גם מיעוט חרדי, שיש לו דרך חיים אחרת משלנו. הציבור הזה רוצה קווים נפרדים לנשים ולגברים בין הריכוזים החרדיים. כלומר, חרדי שגר באשדוד, הריכוז החרדי השלישי בגודלו בארץ, שנוסע לבקר את אמו הגרה במאה שערים בירושלים, רוצה לעשות זאת על פי אמונתו בקווי מהדרין מופרדים.

המהומה באשדוד. להיענות לבקשת החרדים, בתנאי (צילום: טניה רוזנבליט)

לטעמי, צריך להיענות לבקשת החרדים, בכפוף לשני כללים. ראשית, הקווים האלו יהיו רק בריכוזים החרדיים הגדולים ביותר. אסור שהיוצא מהכלל הזה, ישתלט על הכלל, וצריך להקפיד שמדובר אכן בקווים בודדים. שנית, בכל מקום שקו מהדרין עובר, חייב שיהיו גם קווים אחרים רגילים ושוויוניים, שישמשו את האוכלוסיה החילונית, או נשים חרדיות שלא מוכנות לנסוע בהפרדה. אפשרות אחרת היא שהציבור החרדי יקים לעצמו מערכת אוטובוסים פרטית, לפי מודל דומה של חברת האמבולנסים "הצלה", המקבילה החרדית ל"מגן דוד אדום".

אפשר למצוא פתרון אם רק רוצים. בכל פעם מחדש אני תמה על רוח הקרב החילונית שמתלהמת מול כל בקשה חרדית להכיר במיוחדות שלהם כקבוצה. הציבור החילוני לא מוכן להכיר בכך שהוא ניצח בקרב על צביון המדינה, ואין בו את הנדיבות כלפי המפסידים. בשעה שכתבתי את הראיון שלי עם רוזה פארקס, שידרו בחדשות בניו-יורק סיפור מזעזע על משפחת פיליפס, משפחה של שחורים שרצתה לקנות דירה ברובע של לבנים בברוקלין. יום לפני שתכננו הפיליפסים להיכנס לדירתם החדשה, שרפו השכנים הלבנים הגזעניים את הדירה. זה היה ב1990, 35 שנים אחרי שרוזה הפכה סמל לאומי.

אם מישהו רוצה להסיק לקח היסטורי מהסיפור של רוזה פארקס, ולהקיש ממנו על אפליה בישראל, שיחפש במקום אחר. שיבדוק למשל את המאבק הגזעני נגד השכרת דירות לערבים בשכונות ובערים יהודיות. סעו לנצרת עילית, לצפת או לכרמיאל ואולי תמצאו שם את רוזה פארקס של ישראל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il