קיץ של מחאה: האם הצליח המאבק החברתי?

אין צורך במחקר השוואתי כדי להבין שהקיץ נפל דבר בישראל. אנשים, בעיקר עירוניים צעירים ועובדים ובעקבותיהם רבים, הבינו שהם יתומים פוליטיים והחליטו לתקן את המצב.

הפרשן הפוליטי החשוב ויליאם גרידר השתמש במושג "יתמות פוליטית" כדי לתאר מה קרה לאזרחים כאשר הדמוקרטיה האמריקנית הפסיקה לייצג את האמריקנים והחלה לייצג את קבוצות הלחץ הכלכליות. הברית הבוטה והגלויה בין הון לשלטון החלה להשפיע גם על המדיניות הציבורית בישראל החל משנות התשעים.

ביולי 2011 אישה צעירה אחת החליטה שנמאס לה ויצאה לרחוב עם אוהל. הצטרפו אליה חברים, וגם ההורים שלה ושלהם. הקריאה של הצעירים הייתה נגד מדיניות הממשלה ובעד החיים והמדינה הדמוקרטית, והיא הביאה להצטרפות של הקבוצות שחשו במיוחד ביתמות הפוליטית – מעמד הביניים והעניים. אנשים יצאו לרחובות, ובתוך ימים, מסך הדיסוננס הקוגניטיבי שהחברה הישראלית הייתה נתונה בו התרומם מעל התודעה הציבורית.

נשאלת השאלה בזכות מה הצליחה המחאה של קיץ 2011? כדי לענות על השאלה איעזר בספרם של וילי, רידיני וווילרד מ-2008 Grassroots social action: Lessons in people power movements, שלמדו מתנועות המחאה המוצלחות של המאה העשרים בארה"ב.

כיבו את הטלוויזיה ויצאו לרחוב. שדרות רוטשילד, יולי 2011(צילום: עופר עמרם)

התנועה לשיוויון זכויות האזרח בארה"ב בשנות ה-60 של המאה העשרים תבעה שיוויון לאזרחים שחורים בזכויות הבסיסיות ביותר: הצבעה בבחירות, חינוך, נגישות למבני ציבור והגנה בפני החוק. המוחים נקטו בשיטות מחאה לא אלימות, בשמם של ערכים דמוקרטיים. הם החרימו את התחבורה הציבורית באלבמה במשך חודשים ארוכים ובמקביל הגישו בבית משפט פדרלי תביעה נגד ההפרדה הגזעית הלא חוקית.

הלקח שנלמד מהצלחת המחאה ההיא הוא כי אנשים עניים וחסרי משאבים שיוצאים למחאה צריכים לבסס קשרים "אנכיים" עם יחידים, קבוצות, ארגונים וסוכנויות. כלומר, צריכים להיות למוחים שותפים במאבק בעלי יכולת להשפיע מעבר למקום ולמגבלות המשאבים של הקבוצה הנאבקת. כאשר למוחים חסרים קשרים אנכיים כאלה, זה עלול להיות קריטי למאמצי ההתארגנות ולהצלחת המאבק.

המחאה הנוכחית מכילה גם כמה מאבקים משניים, במסגרתה מתארגנים המרצים מהחוץ באוניברסיטאות, מורים במערכת החינוך, ו"עובדי קבלן" נוספים כדי לדרוש יותר בטחון תעסוקתי. בהקשר של המחאה גם התנהל המאבק הממושך ביותר שידעה המדינה על תנאי עבודתם של הרופאים בישראל. ולא במפתיע, גם כאן, כמו בשביתת העובדים הסוציאליים שהקדימה את המחאה בחודשים אחדים, יצאו המתמחים הצעירים נגד הסכם שכר שכבר נחתם עם הארגון שלהם, וחידשו את המאבק ואת הדיון במצב הרפואה הציבורית ומדיניות בריאות הציבור בישראל.

המחאה הנוכחית היא תנועה דמוקרטית במלוא מובן המילה, היא לא אלימה, היא לומדת תוך כדי תנועה ומבקשת לדעת מה ניתן לשנות ואיך. משתתפים בה המוני ישראלים במעמד הביניים שמזדהים עם מצבם הפחות טוב של אנשי המעמד הנמוך ובכך מספקים לו קשר אנכי. ההזדהות של הדור המבוגר מהם, דור המדינה, עם המחאה הזאת, היא עצומה. כדברי השיר "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, עד שתשנה את דרכיה", אנשים דורשים מהארץ האחת שיש להם שינוי דרך - פוליטיקה אחרת.

המחאה נולדה בתל אביב - אך הופצה בכל קצווי הארץ(צילום: נועם מושקוביץ)

קשרים אנכיים חשובים של המחאה נוצרו כאשר אנשי האקדמיה בישראל ובמיוחד אנשי המדעים החברתיים, כולל כלכלנים, אנשי מדיניות, משפטנים, מתכננים, ארכיטקטים, אנשי חינוך ועובדים סוציאליים, הצטרפו למחאה כפעילים והציעו לה את שירותיהם, בחוגי למידה שהתקיימו בכל המאהלים, ובצוותי חשיבה המכינים ניירות עמדה לשינוי מדיניות ציבורית בכל התחומים עליהם הם אמונים. ועדת מומחים ענקית ומגוונת זאת – עומדת מול ועדת המומחים המונוליטית, שמרבית חבריה כלכלנים מבית מדרש כלכלי אחד, אותה מינה ראש הממשלה בראשות פרופ' טרכטנברג. אין תקדים בהסטוריה של המחאה בישראל להתגייסות כזאת.

המחאה הנוכחית הצליחה כי היא גייסה מאסה קריטית של מוחים מקבוצות מגוונות. המחאה נולדה בתל אביב, ומיד ניסו גורמי שלטון לפרק אותה באמצעות טקטיקת הפרד ומשול שעבדה יפה בעבר. אמרו על המוחים שהם "אוכלי סושי ומעשני נרגילות שכל מה שהם רוצים הוא דירה בשכירות מוזלת במרכז תל אביב". אולם הפעם זה לא הצליח. המצוקה של מעמד הביניים התגלתה כמצוקה אמיתית, והמוחים, תל אביבים ככל שיהיו, ביטאו אותה היטב וקראו להצטרפות מגוונת ומכילה של קבוצות שדורשות תשובה לאותן שאלות מציקות. המחאה התפשטה במהירות לכל מקום שבו היה אוהל ומקום לשים אותו. בתל אביב עצמה צמחו אוהלים בשכונות מגוונות וכך הקיפה קבוצות שונות חברתית, כלכלית, אתנית: רוטשילד, לוינסקי, התקווה, נורדאו, יפו . המדינה מלאה אוהלים מקריית שמונה ועד באר שבע, וגם מי שלא גר באוהל הזדהה והגיע להיות, לדבר ולחשוב יחד במעגל של שיחה. נוצרה במעגלים האלה תרבות של שיחה ודיון שלא היו ידועות במקומותינו.

כדי שמחאה תצליח צריכה להיווצר מאסה קריטית של מוחים, ומאסה כזאת היא בהכרח הטרוגנית. אמנם לא כל הקשת החברתית הישראלית השתתפה במחאה, יש שיושבים ומתבוננים בשתיקה על המחזה המופלא הזה, אך יש עשרות אלפים שמוחים בכל הארץ, וממשיכים בכך גם כאשר התקשורת מודיעה על דעיכת המחאה: גם ב-15 לאוקטובר יום המחאה הבינלאומי , וב-5 לנובמבר – אלפי מוחים יצאו לרחובות הערים בישראל. צריך מספר משמעותי של אנשים כדי להביא לשינוי, אבל צריך גם שהקבוצה המוחה תהיה הטרוגנית מבחינה כלכלית וחברתית. אנשים מגיעים למחות כאשר הם רואים בקרב המוחים אנשים דומים להם. אמנם בימים אלה טוענים כנגד המנהיגים של המחאה כי ייצגו רק את המעמד הבינוני, את עצמם. עכשיו, כשהתהליכים של בניית הפתרונות השונים וביסוס השיח החברתי השונה הם בעיצומם, טענות אלו אינן במקומם. למשל, התחייבותו של עופר עיני לדאוג לשיפור ההעסקה של עובדי קבלן היא רק אחת ההוכחות להטרוגניות של המחאה.

יצאו נגד הסכם שכר שנחתם. הפגנת רופאים(צילום: ירון ברנר)

תנועת מחאה זקוקה לקשרים אנכיים, אך דרושים לה גם קשרים "אופקיים" – ואלה סופקו למחאה הנוכחית על ידי הטכנולוגיה – הרשתות החברתיות באינטרנט. מתי נפגשים ואיפה ומה צריך להביא ואיך מתנהגים, כל המידע והידע מועבר במהירות הבזק. קשרים הם גם יחסים אנושיים, ומנהיגי המחאה בתבונתם הבינו שאין להסתמך רק על הטכנולוגיה, ושבועיים אחרי גיבוש המחאה הם נסעו למאהלים השונים בארץ כדי לבזר את הנוכחות של המנהיגות וליצור קשרים פנים אל פנים של חברות אמיתית עם המאהלים האחרים. זה נכון גם לשם הלמידה על מה שקורה ומה שמציק במקומות אחרים, וזה נכון כדי לקדם סדר יום משותף ולגבש את המחאה.

הקשר עם האקדמיה שהוצג קודם כקשר אנכי, הוא במידה רבה גם קשר אופקי, כי הוא משרת גם את היומיום של המחאה. ארגונים חברתיים ופילנטרופים שכבר עבדו בשטח שרתו וממשיכים לשרת את המחאה בדרכים שונות אנכיות ואופקיות. הם קישרו את המוחים עם משאבים ומקורות השפעה נוספים וגם חיברו את המוחים עם רעיונות ועם קהלים שונים וחדשים.

הקשרים האופקיים מייצרים זרם של ידע חדש וקשרים חדשים למחאה, וכך המחאה הזאת מחברת בין קבוצות חברתיות שונות ובין שיטות שונות של חשיבה. מנהיגי המחאה השכילו להבין שהאסטרטגיה שלהם חייבת להיות הכלה ויצירת קשרים חזקים של סולידריות בין מעמדות וקבוצות חברתיות, כדי שלא יצליחו הפעם להפריד ולסכסך ביניהם כדי לתמרן אותם בניגוד לאינטרסים שלהם.

אמנה כמה הישגים של המחאה, ואדגיש כי הם חשובים לעצמם. עם זאת, הם עשויים להניב פירות נוספים בעתיד:

• המחאה ניתקה ישראלים רבים מן הטלוויזיה והוציאה אותם לפגוש זה את זה, לדבר וללמוד זה מזה.
• האסטרטגיה שנקטו מנהיגי המחאה הניבה הישג חשוב: התהליך איחד בין קבוצות חברתיות, כפי שמחאות קודמות שפרצו בארץ לא הצליחו לעשות. המוחים היו רבים מאד ומחוברים ברשת חברתית של טלפונים ניידים, פייסבוק, אתרים ודוא"ל.
• התודעה החברתית החדשה שנולדה במחאה מסמלת גם שינוי תרבותי חשוב. הידע שנצבר באוניברסיטה העממית שנפתחה הקיץ באוהלים, הוביל להבנה שנחוצה דרך חדשה ביחסים בין השלטון לאזרחים. אנשים הבינו שהם צריכים להקשיב וללמוד גם זה מזה, שאסור לתת לפוליטיקאים לבודד ולהפריד ביניהם, ששינוי חברתי הוא אפשרי.
  
• עוצב סדר יום חדש שבמרכזו התביעה לשינוי סדר העדיפויות החברתי. במרכז עומדת התביעה לדאוג לאיכות החיים של אנשים עובדים. עוצבה הבנה שלא נכון להשאיר לכוחות השוק החופשי את הדאגה לרווחתם של האזרחים, וכי זה תפקיד המדינה, וברקע ההבנה גם הידיעה שהמדינה הזניחה את תפקודה בתחום הזה כבר שלושה עשורים .
  

• התברר שאנשים רוצים להשתתף בקבלת החלטות ובעיצוב תנאי חייהם.
• המעורבות החברתית כיום היא בעומק שלא הכרנו – אנשים יודעים במה הם רוצים להיות מעורבים ומה מתרחש בתחום שבו הם משתתפים.
• הסולידריות בקרב המוחים לא התירה לממשלה לחפש שעירים לעזאזל או להטיל את האשמה למצב על קבוצה חברתית מסוימת.
• רצון חזק לדמוקרטיה השתתפותית התגלה במחאה הזאת.
• המנהיגים החדשים הבינו שפוליטיקה היא חשובה ושאין להשאיר אותה בידי עסקנים ולפקוד אותה רק ביום הבחירות. אני מאמינה כי הבנה זו חדרה למודעותם של רבים מהאנשים הצעירים בישראל.
  

התהליך כבר אינו תלוי במחאה בלבד, אלא ברוח החדשה שנולדה באוהלי המחאה. מה שאנשים למדו יישאר איתם והוא יביא הישגים נוספים. התקווה חשובה, אבל יש ראיות לכך שיש לה בסיס מוצק באנשים וברוח הדמוקרטית שהשתררה כאן בקיץ 2011. הרוח הזאת תעבור לשכונות ולקהילות ולארגונים החברתיים, הם יישאו אותה וימשיכו אותה אחרי שהאוהלים יהיו לזכרון על התחלת השינוי.