להתבגר על רכבת הרים: התפכחותו של משקיע
הוא נכנס לבורסה עם 1.2 מיליון שקלים שלקח מאחרים, עשה תשואות פנומנליות - ועם פרוץ המשבר הכלכלי הפסיד כמעט הכל. בשלב הזה רובנו היינו בורחים. גל מסרי נשאר בפנים
בבנק של הילדות שלי זה עבד אחרת לגמרי. סבא שלי היה גזבר בעיריית רחובות, והשתמש בטריק קבוע בכל פעם שקיבלנו דמי כיס או דמי חנוכה מסבתא או מההורים: הוא היה מציע לנו עסקת קסמים שבמסגרתה ניתן לו את הכסף, הוא יפקיד אותו בבנק שלו, ואנחנו נקבל אותו בחזרה כעבור זמן מסוים בתוספת ריבית על ההשקעה.
האחים שלי לא תמיד שיתפו פעולה עם הטריק הזה, אבל אני כן. מאוד אהבתי להשאיר אצל סבא את הכסף, למרות שידעתי כבר אז שאין לו שום בנק. אני זוכר שהייתי סופר את הימים ומחכה שהכסף הקטן יגדל, וזוכר גם את ההתלבטות אם לקנות ממתקים בכסף שקיבלתי או לחכות ולקנות כמות כפולה.
סבא סייע לי להבין את מידת הסבלנות שכל משקיע נדרש לה. הבנק שלו היה גם המקום היחיד שבו 20 שקל הפכו ל-40 בלי שום סיכון או מס על רווחי הון; בעולם של הגדולים, כפי שגיליתי אחרי חמש שנים עם הראש עמוק בשוק ההון, משחק בכסף הוא עניין קצת פחות בטוח.
בא בקלות
בגיל 25 עבדתי במסעדה וחיפשתי דרך להרוויח יותר מהמשכורת שלי. בהיעדר כל השכלה פיננסית ניגשתי לחנות ספרים וביקשתי מהמוכרת את הספר הכי בסיסי שמציע מבוא לעולם המניות, איגרות החוב וקרנות הנאמנות. אחרי הספר הראשון באו אחרים שנבלעו בזה אחר זה, וכשנוספו להם גם עיתוני כלכלה ואתרי אינטרנט, הבנתי שאני נמשך לשוק כמו פרפר לאש. ראיתי בעצמי איך אנשים הופכים כסף ליותר כסף, ונתפסתי.
האמנתי שהדרך הכי טובה ללמוד לסחור בשוק היא תוך כדי תנועה, אז בכל פעם שקראתי על נייר ערך מסוים הייתי קונה אותו ומתחיל לעקוב אחרי התנועות. תוך פחות משנה כבר הייתי מושקע בכל הכסף שהצלחתי לחסוך עד אז, בערך 70 אלף שקל. הלך לי טוב: בתקופה ההיא השוק שיגשג, והיו ימים מופלאים של עליות. בדיוק כמו שקראתי בספרים, הכסף שלי עשה עוד כסף. ואז עוד קצת, ועוד קצת, ובהתאם לזה התחלתי לנהל את החיים שלי אחרת. בעולם האמיתי עבדתי במשמרות ערב במסעדה, ובכל בוקר הייתי מתיישב מול שני מסכים שהקרינו נתונים וגרפים, מדדים, עליות וירידות. צללתי לתוך העולם האלטרנטיבי שלי, שבו יצרתי לעצמי לא רק כסף אלא בעיקר עתיד.
לרגע לא פחדתי. הרגשתי לאורך כל הדרך שהעולם החדש והמופלא שגיליתי הוא המקום שבו אני צריך להיות. ההתעסקות לא הרתיעה אותי, וגם לא הסכומים שסיכנתי. פשוט נהניתי לעבוד יום יום מהבית, מול שני המסכים שלי. חקרתי את השוק, למדתי איך משק כנפי מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה בירושלים יכול להקפיץ את המדדים בתל אביב. התחלתי להבין מי מושך בחוטים, ואיך המצב הביטחוני משתקף בבורסה. כל פרט שחלף לי ליד האוזן תויק מיד בזיכרון ושימש לקבלת החלטות מיידיות ועתידיות. זה היה אתגר מנטלי ואינטלקטואלי מסעיר.
הסביבה הגיבה באופן די פושר לתחביב החדש שלי. החברים אמרו שאני אובססיבי, שאין לי חיים, שאני מתבזבז על הציר שבין המסעדה למסך המחשב. זה לא הזיז לי. ההתעוררות כל בוקר והריצה למוניטור היוו אישור מתמיד לכך שזה העיסוק שלי, המקצוע האמיתי, המפתח לעתיד. בכסף שהרווחתי כשכיר כיסיתי את הוצאות המחיה הצנועות שלי, ותיק המניות היה שם כדי להביא אותי למצב שבו אוכל לרכוש דירה.
לנוכח ההצלחות החלטתי שאני רוצה עוד, ולקחתי מהבנק הלוואה של 30 אלף שקל כדי לעגל את התיק ל-100 אלף. זה היה בסדר; אחוזי הרווח היו גבוהים יותר מהריבית ששילמתי על ההלוואה, לפחות בהתחלה. אחר כך התחלתי לפזול לקו שמעבר למיליון, סכום שאנשים קרובים אלי השקיעו באפיקים סולידיים של שוק ההון. עיצבן אותי שהכסף שלהם שוכב שם ועושה תשואה מגוחכת כשאפשר לעבוד איתו ולהביא תשואות דו־ספרתיות. החשבון הפשוט והשכל הישר אמרו שעם אחוזי ההצלחה שיש לי אפשר להפוך די מהר את המיליון הזה להמון כסף. לא לקח לי הרבה זמן לשכנע את כל מי שרציתי, וככה יצרתי לי תיק השקעות של 1.2 מיליון שקל שמתוכם רק 100 אלף היו שלי.
בשלב הזה יצאתי לשופינג באחד העם. קניתי בעיקר קרנות נאמנות שמושקעות במדד תל אביב 25, והוספתי קרנות ממונפות מהסוג שמכפיל את העלייה של המדד. כשהמדד עלה ב-5% קיבלתי על הכסף שלי 10%, וכמובן שעם הרווח גדל גם הסיכון. עשיתי תשואה שנתית של 15%, ודי מהר הפכו ה-1.2 מיליון ל-1.37 מיליון. הלך לי טוב עם המכשירים הממונפים, הרגשתי בשליטה.
אלא שהשקעות נמדדות לאורך זמן. העובדה ששנה אחת היתה אלי טובה, אפילו טובה מאוד, לא הבטיחה כלום לגבי ההמשך.
הולך בקלות
עד קיץ 2007 ומשבר הסאב-פריים האמריקאי שסחף איתו את כל העולם, הייתי בטוח שאני יודע הרבה על השוק; הרי ידעתי מספיק בשביל לקחת יותר ממיליון שקלים ולשים אותם איפשהו. הפרספקטיבה הצרה והקצרה שלי, וגם לא מעט אגו, גרמו לי להיות בטוח שאני בשליטה מלאה. המציאות בתקופה שהתחלתי להשקיע יצרה אשליה שיש פינות בטוחות באוקיינוס הזה שנקרא שוק ההון, שיש ניירות ומכשירים פיננסיים שרק עושים כסף. לרגע לא חשבתי שהשוק כולו יכול לסבול מקריסה או ממפולת.
גם כשזה באמת קרה סירבתי להאמין. סמכתי על האינסטינקטים שפיתחתי, על המדיניות הכלכלית של נגיד בנק ישראל ועל ההנהגה הכלכלית של העולם. ידעתי שיבוא רגע שבו מישהו ייקח אחריות ויציל את הכל, יעצור את המפולות ויעמיד מחדש את השוק על הרגליים. עבדתי על עצמי מצוין: כל עובדה שסתרה את הדרך שבה ראיתי את הדברים טואטאה הצידה והוגדרה כלא רלוונטית.
העניין הוא שמיום ליום היו יותר עובדות לטאטא. כשהתיק הצטמק למיליון או עמד על 900 אלף עוד הרגשתי בסדר; בתקופה ההיא כולם הפסידו והמגמה היתה שלילית, אז נראה לי הוגן שגם אני אפסיד קצת. תכננתי להישאר בפנים רק בשביל להרוויח את מה שכבר הפסדתי, לחזור לנקודת האפס. בדיעבד אני יודע שההפסד בשלב ההוא עוד היה מזערי, ויכולתי למכור הכל ולהישאר עם מה שטרם נמחק.
אבל האגו, אתם יודעים. בראש התנגנו לי משפטים כמו "כולם יוצאים עכשיו, אבל אני גבר", "אני אהיה עקשן, סבלני, עם עצבים של ברזל", "אני אלך עם הראש בקיר וארוויח גם אם כולם מפסידים". בינתיים הייתי הקברניט של ספינה טובעת, ומההתעקשות להיאחז בתורן עד שהיא תרד למצולות לא יצאתי גיבור. רק שקעתי יותר ויותר לעומק הצרה.
שיהיה ברור: זה לא שהייתי מנותק מהעולם. קראתי עיתונים, גלשתי באתרים כלכליים, לא הפסקתי ללמוד את ההתנהגות של השוק. כשאתה מחזיק על הכתפיים שלך סכום עצום כל כך, המשקל שלו מרתק אותך למידע. הייתי ער לכל הנתונים, לכל המספרים, לתחזיות הקודרות ולפרשנויות. צרכתי אותם כמו ג'אנקי שמחכה למידע, עוד ספר ועוד עיתון ועוד סקירה ועוד תחזית - ושום דבר לא הזיז אותי. החלטתי להישאר בשוק, אז נשארתי.
בנקודה הזאת קיבלו החיים שלי צורה חדשה. העבודה במסעדה, החברים והמשפחה - כולם נדחקו הצידה והפכו למין חלום מרוחק. שני המסכים הפכו למציאות היחידה, שבה הכסף שבכלל לא שייך לי הלך ונעלם. הייתי חוזר מהמסעדה בשתיים בלילה וישר רץ למחשב, בודק מה קורה באסיה ובשאר העולם, מחכה לאיתות חיובי, לסימן, לרמז. לא הייתי מצליח להירדם עד שלוש או ארבע בבוקר, וכשכבר ישנתי הייתי מתעורר כעבור שעתיים ומיד שותה כל בדל אינפורמציה, בודק שהעולם לא התמוטט סופית כשלא הייתי מחובר.
את היתרה של תיק ההשקעות השתדלתי לא לבדוק כל יום, אבל ידעתי שהוא כבר מתחת ל-800 אלף ושזה אומר שמחקתי ממנו חצי מיליון. התמקדתי בביצועים של המדד והיה ברור שאני בבעיה, שאני חווה אירוע מתגלגל שהולך כלפי מטה. ועדיין נשארתי בפנים.
ה-800 אלף הפכו ל-700, והמדד המשיך לרדת. התלבטתי. שקלתי לממש את ההפסד ולמשוך את הכסף שנשאר, חיפשתי אפיקי השקעה חלופיים, ושוב ושוב קיבלתי החלטה להישאר. זה נמשך ככה חצי שנה: יום יום קמתי לאותם מסכים אדומים שכל העולם קם אליהם, ואולי זה יישמע קצת חולני, אבל משהו בי התרגש בכל פעם מחדש. הייתי כמו גיאולוג שרואה התפרצות של הר געש, מופע הרסני ומרתק באותה מידה. אמרתי לעצמי שאני עד לתקופה היסטורית, לשיעור מאלף בכלכלה.
יום אחד החלטתי לפתוח את דף היתרות בחשבון הבנק שדרכו ניהלתי את התיק. ידעתי איזה סכום היה שם שנה לפני כן, והמספר שהופיע בפינת המסך היה מצמרר. 467 אלף שקל. ברגע הזה הבנתי שאני לא יכול להמשיך ככה, שהגיע הזמן לבצע מהלך. ומה כבר יכול לעשות ילד בן 26 שמחק יותר מ-800 אלף שקל תוך כמה חודשים? רק להתרסק.
דין פרוטה
באף אחד מהספרים שקראתי לא היה כתוב מה עושים במצב כזה, וגם לא היה לי מי לשאול. איש מהסובבים אותי לא ידע שהתעסקתי בסכומים כאלה. החברים הקרובים שלי ידעו שהפסדתי את כל החסכונות שלי, 100 אלף שקל. לא העזתי לספר שאני מתמודד עם הפסד גדול פי עשרה כמעט, ועוד מכסף של אחרים. והכי גרוע, לא הייתי מסוגל לעמוד בפני אותם אנשים שבחוסר אחריות ובשחצנות נוראה לקחתי את חסכונותיהם כדי לעשות לעצמי בית ספר.
ההפסד רדף אותי. לא נרדמתי בלילות, סבלתי מהתפרצויות בכי בלתי נשלטות, מהתקפי חרדה עם דופק גבוה ומתחושת מחנק. הרגשתי שהשוק בגד בי, שהשוק אשם במצב. הרי למדתי, השקעתי, חקרתי, סיכנתי סכומים גדולים, ובאמת האמנתי שזה המפתח לעתיד שלי. ראיתי את הכסף עושה את הטריק ההוא של סבא - ופתאום פוף, קסם אחר. כמעט מיליון שקלים נעלמו לי מול העיניים כמו מים שזולגים דרך חור בדלי.
לא יכולתי להודות באוזני אף אחד בתבוסה שלי, אפילו אם אקבל בתמורה עצה טובה. התחלתי לעבד את התהליך הנפשי שעברתי ביומן אישי, ושפכתי בו ערמות של טינופת רגשית. סיימתי משמרות בחיוכים ובחיבוקים עם החבר'ה, וכשהייתי נכנס לאוטו היו לי דמעות בעיניים. הידע שצברתי בשנתיים של מסחר גרם לי סוף סוף להבין שאני על הקרשים, מובס.
היו רגעים נמוכים של חוסר אונים שבהם התאבדות נראתה כמו הדרך היחידה לסיים את הסיוט המתמשך הזה. במשך שלושה חודשים שחורים הייתי עמוק בתוך הדיכאון, אבל הכרחתי את עצמי להמשיך לעבוד. עמוק בפנים לא הסכמתי להישבר. אני זוכר יום אחד שאמרתי לעצמי, אתה חייב להחזיק את עצמך איכשהו. וזה מה שעשיתי.
שעות הערנות הסהרוריות של לפני פתיחת המסחר בתל אביב היו עוברות עלי בחדר הכושר. הספורט היה השסתום היחיד שדרכו הצלחתי לשחרר את הלחץ מהראש. הכרתי בעובדה שחטפתי מכה קשה ונאחזתי בעוגנים שנשארו לי בחיים: היתה לי עבודה והיה לי חשוב לשמור עליה, אף על פי שגם אם אחסוך את כל המשכורות שלי במשך 20 שנה, לא אצליח לכסות את ההפסד שספגתי. ועוד דבר התבהר לי: למרות ההשלכות הכבדות שיש להחלטה כזאת, אני מתכוון להישאר בשוק.
הקלישאה אומרת שכשאין לך מה להפסיד יש לך רק הזדמנויות להרוויח, וזה יופי של מקום להתחיל בו שינוי. לאט לאט התחלתי לנטרל את כל המטען הרגשי שהתלווה למספרים שהתעסקתי בהם, וקיבלתי החלטה לחשוב רק עם השכל, לא עם האגו ולא עם הביצים. בטח שלא מתוך ההיכרות האינטימית עם ההפסדים והכישלונות והדיכאון.
הערכתי שייקח לשווקים ארבע-חמש שנים לחזור לעצמם ממשבר כל כך גדול, ובתחילת 2009 היתה גם איזו הסכמה בין כל הפרשנים שהירידות נבלמו. התחלתי לקבל עוד אינדיקציות די ברורות לכך שהתחתית כבר הגיעה, שמאותה נקודה מדד תל אביב 25 כבר לא ירד באופן משמעותי. ידעתי שאני רוצה להיות שם כשהשוק מתאושש, אבל לא היה לי מושג אם ומתי זה יקרה.
המטרה שלי היתה להישאר בפנים עם מכשיר יותר אגרסיבי, כזה שייתן לי תשואת יתר על מצב השוק. הבנתי שאם אחשוב באופן המקובל, מתוך הסתכלות על ההפסדים והסיכונים, לא יהיה לי שום סיכוי להחזיר את הכסף. הנחתי שמניות הן ניירות ערך עם תנועתיות רבה, ושהן עלולות ליפול מהר מאוד ולפעמים בלי התראה, אבל המדד לעולם נשאר איתן; הנחת היסוד הזאת היוותה את הבסיס לפעולות שבאו אחריה.
מכרתי את כל התיק וקניתי תעודת סל צמודה למדד עם מינוף של פי שלושה: על כל אחוז שהמדד עלה קיבלתי שלושה אחוזי רווח על ההשקעה. כמובן שהיחס הזה היה עובד לרעתי במקרה של ירידה במדד, אז התחלתי בקטנה. 100 אלף שקל הספיקו כדי להרגיש את הנייר, לראות איך הוא עובד, מה המשמעות של ההשקעה בו. חקרתי את כל הצדדים של הנייר הזה, אפילו התקשרתי לחברה שמנפיקה את תעודת הסל וביקשתי לדבר עם מי שמנהל אותה. הרגשתי שאני עושה את המהלך הנכון.
שמתי את כל הכסף שנשאר בפנים וקיוויתי לטוב. למזלי השוק התאושש מהר יותר מהצפוי, המסכים האדומים התחלפו לירוקים, והמדד התחיל לטפס. ככל שעבר הזמן הבנתי שאני עדיין מחכה לרגע שבו יתרת החשבון שלי תראה את המספר שאיתו התחלתי. הסיכויים היו קלושים, וקיוויתי לפחות להתקרב אליו באופן משמעותי.
ומה אתם יודעים, זה קרה.
דין מאה
תוך שנה עברתי שוב את המיליון, אבל דווקא ביום שהתיק כבר עמד על 1.17 מיליון - סכום שהתקרב מאוד לנקודת הפתיחה שלי - התחלתי להילחץ מהמחשבה שאחזור על אותה טעות פעמיים. הרי לא ייתכן שהשוק עולה, יורד ועולה בחזרה בכל כך מעט זמן. נזקקתי לפסק זמן כדי לעכל את מה שקרה. עדיין היה בי חלק שרצה להישאר בפנים, לעשות את המכה הגדולה. אבל התעלמתי ממנו ומשכתי הכל במזומן. עוד בימים הקשים נשבעתי לעצמי שאם החיים יובילו אותי להחזיר את הכסף, לעולם לא אתעסק יותר בסכומים כאלה. הספיק לי.
הסיבוב הראשון שלי בשוק ההון היה מלא, עד למטה ובחזרה. אמנם הפסדתי את כל חסכונותי, אבל אני מתייחס אליהם כשכר לימוד לשיעור הכי חשוב שקיבלתי בחיים. הייתי עד להתנהגות של שוק במצב קטסטרופלי, ראיתי את חוסר האונים, את המסכים האדומים, וראיתי גם משקיעים שפתחו שורטים והרוויחו מכל הסיפור. זה גרם לי להבין שבשורה התחתונה השוק לא אשם, ושהכישלונות - בדיוק כמו ההצלחות - תלויים אך ורק בסוחר.
אני לומד עכשיו באקדמיה למסחר של קבוצת ההשקעות "ברק קפיטל", ומקבל שם הכשרה מקצועית למסחר בשוק ההון. זה, לצד הידע האישי שלי, עזר לי גם להתקבל לעבודה כסוחר-יום בחברה גדולה. היום אני יודע שכדי להוציא כל חודש מהבורסה 5,000 או 10,000 שקל לא צריך יותר מ-50 אלף, אבל צריך להיות זהיר ומחושב, לנהל נכון את הסיכונים. להעז זה לא דבר רע, אבל רק בתנאי שמודעים למחיר שעשויים לשלם על התעוזה.
החשיפה לשוק מלחיצה, והלחץ עלול לפגום בכושר השיפוט. אם אתה יכול לקנות נייר של 5,000 שקל ולשחק איתו עד שהוא הופך ל-5,500, זה לא אומר שאתה יכול לשחק גם על 50 אלף. זה לא אותו משחק, ואתה לא אותו אדם כשאתה מושקע בסכומים גדולים. אתה צריך ללמוד את עצמך. לדעת מה הגבול שלך.
הדבר הכי חשוב שלמדתי מהסיבוב על רכבת ההרים שהפכה לרכבת שדים הוא שהיה לי וואחד מזל: סבא שלי לא היה מאלה שנותנים לנכדים קופת חיסכון ומלמדים אותם לשמור את הכסף מתחת לבלטה. תודה, סבא.
סייע בהכנת הכתבה: גידי שפרוט
לפנייה לכתב/ת 
