הסרט על ירדנה ארזי: קבצנות של חמלה
כמו בשירה מהאייטיז, ירדנה ארזי רוצה להיות שוב בתמונה. אבל אין מה לעשות: המחיר של לחזור לקדמת הבמה הטלוויזיונית בימים אלה הוא להיחשף על המסך כבטלנובלה משפחתית
זה הדיל שסלבריטאי ישראל כבר מורגלים בו. יש לך משהו חדש להציע לנו? יופי. אז קודם תבכה. הסיבות? לא חשוב מהן: גירושים כואבים, ילדות עשוקה, גילוי האלוהים, התמכרות להימורים. לא תבכה, לא נקנה. תבכה, נחשוב על זה, לא מתחייבים.
מכל מקום, אתה או את אמורים לרגש אותנו במידה שתהפוך אתכם מאמנים לקבצנים של חמלה, ואת החמלה שלנו נפרוט לשקלים. וככה, מה לעשות, תמשיך להתנהל תעשיית הבידור הישראלית עד שמישהו ימצא פטנט גאוני להיחלץ מן המשחק האכזרי, העלוב והמגעיל הזה.
ירדנה ארזי בכתה כמה וכמה פעמים בסרט הטלוויזיה "ירדנה ארזי - הסיפור שלא סופר". בפלאשבקים לילדותה, בגעגועים לאהוד מנור, על קבר הוריה. אין לי ספק שתחושותיה ורגשותיה אותנטיים לגמרי ואין בהם שמץ של משחק או התייפיפות, אבל הרגשות הללו מגויסים למטרה הגדולה יותר, הידועה לה יפה, והיא החזרתה לתודעה הציבורית, רגע לפני שהיא עולה עם תוכנית חדשה בערוץ 2. למרות שהיא עצמה אומרת על עצמה שהיא "עושה מה שאומרים לה", איש לא יכול היה להכריח אותה להשתתף בסרט הזה. עם זאת, גם בחירה חופשית-אישית היא לפעמים כורח, כשיש דיל ואין בלתו.
פטנט ישראלי
אם אינני טועה, הערוצים המסחריים אצלנו מחזיקים בפטנט שאין לו אח ורע בטלויזיה אמריקאית או בריטית, צרפתית או גרמנית: חשיפת הקישקעס של אמנים לקידום מטרות אחרות.
במקומות אחרים, האמנים נודדים מתוכנית אירוח אחת למשנה, מפטפטים עם המנחה וממשיכים הלאה לעשרות תחנות טלוויזיה עד שכולם ייחשפו למוצר החדש שלשמו התכנסנו.
אצלנו פשוט אי אפשר, כי אין תוכניות אירוח בכלל בערוצי הברודקאסט, ובכל זאת צריך ליידע את הקהל בעניין החדש. יש מי שמוכן להתבזות בריאליטי המיועד לאמנים כושלים, ויש כאלה מן הזן המצליח יותר, המגויס כעת לשפוט כשרונות צעירים. אף אחד מהם לא יקבל שעת מסך משלו בלי בכי.
סיפור החיים שארזי נושאת עמה הוא מהזן הקרוי "מרגש". ילדות בצל מחסור בחיפה של שנות ה-50, אחרי שההורים - שניהם מהגרים וחדשים בארץ - עזבו את קיבוץ כברי; פחד מפני נוכחות מצמיתה של האב (אותו תיאר יפה אחיה אמיר עם הבעתה שאחזה בו כששמע את המפתח של אבא בדלת בתום יום עבודה).
אחר כך מגיעה החשיפה: פתאום מודיעים לה שיש לה אחות גדולה מנישואים ראשונים של האב. ופתאום, כשהיא כבר בת 25, מספרים לה לראשונה שאחיה נולד מאהבה אסורה של אמה לצעיר מוסלמי-פרסי, ומשפחת האם שלחה אותה לישראל בתקווה להיפטר ממנה ומן הבושה. והנה פגשה בכברי איש שאהב אותה ונשא אותה לאישה, עם ההריון והכל, וגידל את פרי הבטן כבנו ממש.
חושבים שאתם מכירים את ירדנה?
ייתכן בהחלט כי ירדנה רבת קסם ומלבבת, אבל היא לא נחשפה, והיא לא ידעה לספר שום דבר מעניין על הקריירה שלה, או על איך שקריירות בשנות ה-80 שונות מאלה של ימינו. היא לא ידעה לספר גם על מנעמי החייים באור הזרקורים או תלאותיהם או על תחושת הכוח של מאמי לאומית של פעם, או על היריבות המיתולוגית על תואר המאמי עם עפרה חזה ז"ל.
אנקדוטות קטנות מדי ולא ממצות, פערים ארוכים מדי ולא מוסברים ברצף הכרונולוגי, דגש גדול מדי על תפקידה כמנחה בתוכנית בוקר של "טלעד", ואף מילה על הקשיים להתברג שוב בשוק האכזרי וכמה מלים על קמטים ("אין יופי בפרח שנובל"). בין לבין, תכירו: אשת משפחה למופת, נורא אוהבת את בעלה,
ילדתם וילדיו, ועדיין פוחדת מפני קהל. ועדיין נעלבת מכך שפעם, בראשית הדרך, לא נתנו לה את הסמל של הצופים למרות שהיא כל כך כל כך השתדלה.
