מתי התחיל נתניהו להאמין שהוא הגיבור?

עיני הלייזר שלו ראו הכול. מכורסתו הנוחה במשרד ראש הממשלה, האיש המרחיק-ראות השקיף (בעצמו, הוא לא צריך מכשירים) על השריפה בכרמל וכך היה "הראשון שהבין את גודל האירוע". מיד אחרי שהבין, בעוד כל האחראים הישירים נושאים אליו עיני עגל תמהות, אסף את הגאדג'טים המשכוללים ביותר בעולם – טלפונים ועמוד הבית של גוגל – וציווה על מנהיגי מדינות שכנות לשלוח את כל מה שיש להם שמשפריץ מים. והוא לא הסתפק בזה. הוא גם הביא – במו ידיו החזקות – מטוס ענק שאפשר להצטלם בקוקפיט שלו כמנצח, גבוה-גבוה מעל לאוטובוס חרוך ועצמות עשנות, טרגדיות אנושיות וכשל מיניסטריאלי ענק.

דיווחים נוספים על נאום נתניהו :

זעם על השבחים לנתניהו: צפון קוריאה זה כאן

"יועצים גורמים לנתניהו נזק"

וזה עוד לא הכול: הוא גם יזם הקמת אנדרטה! הריעו לו איפוא, למנהיג, שעה שמאות מבני משפחות הנספים באסון הכרמל עדיין מחפשים תשובות, עדיין שבויים במחשבתם ברגעים האחרונים, הנוראים, של יקיריהם הנחנקים בעשן ועולים על המוקד בגלל מדיניות כושלת, אי אכפתיות כללית, תרדמת מערכתית וסינדרום ה"סמוך".

והמנהיג היושב שם, על בימת הכבוד, באירוע עצוב כל כך – מה באמת הוא חושב כשהוא שומע את המילים המורעפות עליו, מחליקות אותו, עושות לו פוטושופ מילולי רב עוצמה? האם הוא נבוך די הצורך לקום ממקומו ולפסוע לעברו של דן כנר המדקלם אותן ברהיטות, ולומר: סליחה, לא אני כתבתי את הדברים. אם היו כאן גיבורים, הם הנספים, שלעולם לא נוכל להחזיר אותם הביתה ולעולם לא נוכל להתמרק מן האשם והאחריות על מותם, ואני – כמו כל חברי הממשלה שכאן איתי – צריכים להביט בכם, בני המשפחות, בצער ובבושה ובאשמה שאין לה סוף.

אלא שהמנהיג הזה המשיך לשבת, כי כאשר מנהיג מוקף ביצרני שקרים סדרתיים, כאשר הוא שומע מפיהם ומהדים של כלי תקשורת העובדים בשירותו עד כמה הוא גדול וחכם ומוצלח ומסור, נאמן ויעיל ומלא חזון – מתישהו הוא אנוס להתחיל להאמין כי כאלה באמת פני הדברים.

מתי התחיל בנימין נתניהו להאמין שהוא גיבור השריפה בכרמל? האם זה היה לפני או אחרי שהאמין כי גם בהתקיים מצוקה עצומה של המעמד הבינוני וגם בהתקיים פער בלתי נסבל בין עניים לעשירים בישראל, עדיין הוא מוביל את הכלכלה הכי נפלאה שאפשר לייצר?

או אולי זה קרה עוד קודם לכן, כשהתחיל להאמין כי שום דבר לא יערער את יציבותה של ממשלתו, כי שם בחוץ – עניים, עשירים, מפגינים, קורבנות של טרגדיה ואחרים – הם בסך הכול נקודות זעירות בתמונה הגדולה של המנהיג הגדול, ולא בני אדם ממש כמוהו.

מבוכה ובושה הן שתי התכונות שצריך לאבד בדרך אל הפריימריז הראשונים בחייו של פוליטיקאי. אם יצליח, יגיעו עוד אובדנים גדולים אחרים: כבוד האדם הופך פתאום חשוב פחות מנתונים סטטיסטיים, ובנתונים עצמם, אתם יודעים, תמיד אפשר לשחק כך שיתאימו למציאות ורודה במיוחד שנוצרת במשרד ראש הממשלה.

מאוחר יותר, תחת אורה המצמית של הערצה מסנוורת מצד כל מלחך פנכה בשכר, מאבדים גם את הנימוס האלמנטרי שבשמו צריך היה המנהיג לקום ולבקש סליחה מבני המשפחות של הנספים.

לא נורא: מישהו מבין המלחכים ודאי כבר מריץ היום סקר שתוצאותיו יקבעו כי לא נגרם למנהיג כל נזק משמעותי בהתנהגותו היהירה, המנותקת והזחוחה כל כך. אפשר אם כן להמשיך: חכו, חכו – עוד תראו כמה גדול, מדהים, מופלא ומושלם הוא ייצא מן האסון הבא, שוודאי עוד יבוא.