שירה: "הימים הבריאים והשופעים"

פוֹרוּק פארוֹחְזאד

תרגום מפרסית והארות: אילנה לבוביץ

הימים האלה, הימים של סוף חורף והתחלת האביב, מזכירים לי את השיר הבא. בשיר היא מתארת את המקומות, את החיים ואת הנוֹרוּז (Norooz), ראש השנה של העם האיראני, לפי מיטב המסורת עוד מתקופת זרתוסטרא - לפני הופעת האיסלם באיראן - שלטון האייתולות ניסה ולא הצליח להשמיד את החג הזה ואת המסורות שמתלוות אליו.

"ורד", 1992. עיפרון על נייר (איור: מיה זר)

נחזיק אצבעות למפגיני החופש באיראן, אותם צעירים שלמען חופש הביטוי הבסיסי ביותר מאבדים את חייהם. הם הגיבורים שלי. ונזכור את פוֹרוּק פארוֹחְזאד, ששמה נמחק מההיסטוריה התרבותית של איראן.

אוֹתָם הַיָּמִים עָבְרוּ

מתוך "היוולדוּת אחרת"

הַיָּמִים הַטּוֹבִים

הַיָּמִים הַבְּרִיאִים וְהַשּׁוֹפְעִים

הַשָּׁמַיִם הַמְכֻסִּים בְּנַצְנָצִים

הָעֲנָפִים הַכְּבֵדִים מִדֻּבְדְּבָנִים

הַבָּתִּים הַנִּשְׁעָנִים בְּגָדֵר יְרֻקָּה שֶׁל מְטַפְּסִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי

גַּגּוֹת שֶׁל עֲפִיפוֹנִים שׁוֹבָבִים

הָרְחוֹבוֹת הַמְסֻחְרָרִים מִנִּיחוֹחַ פְּרָחִים

אוֹתָם הַיָּמִים עָבְרוּ

אוֹתָם יָמִים שֶׁמִּבַּעַד פֶּתַח הָעַפְעַפַּיִם שֶׁלִּי

מַנְגִּינוֹתַי, כְּבוּעָה שׁוֹפַעַת אֲוִיר, הָיוּ תּוֹסְסוֹת

עֵינִי עַל כָּל מַה שֶּׁהֶחְלִיקָה

הָיְתָה שׁוֹתָה אוֹתוֹ כְּחָלָב טָרִי

כְּאִלּוּ בְּתוֹךְ אִישׁוֹנַי

שָׁכְנָה אַרְנֶבֶת שְׂמֵחָה וְקוֹפְצָנִית

שֶׁכָּל בֹּקֶר מֻקְדָּם עִם שֶׁמֶשׁ הַזִּקְנָה,

הָיְתָה יוֹצֵאת לְחִפּוּשִׂים בִּשְׂדוֹת זָרִים,

וּבַלֵּילוֹת שׁוֹקַעַת עָמֹק אֶל תּוֹךְ יְעָרוֹת חֲשׁוּכִים

הַיָּמִים הַמֻּשְׁלָגִים הַשְּׁקֵטִים

מֵאֲחוֹרֵי חַלּוֹן זְכוּכִית, מֵחֶדֶר חַם,

כָּל רֶגַע הָיִיתִי מִסְתַּכֶּלֶת הַחוּצָה.

הַשֶּׁלֶג הַנָּקִי שֶׁלִּי, כְּצֶמֶר רַךְ,

הָיָה יוֹרֵד בְּשֶׁקֶט

עַל סֻלָּם יָשָׁן מֵעֵץ,

עַל הַחֶבֶל הָרַךְ שֶׁל הַכְּבִיסָה

עַל שַׂעֲרוֹתֵיהֶם שֶׁל עֲצֵי אַשּׁוּחַ זְקֵנִים

וְהָיִיתִי חוֹשֶׁבֶת עַל מָחָר, אֲהָהּ,

מָחָר –

נֶפַח לָבָן וְחָלָק.

וְעִם הוֹפָעַת צִלָּהּ הַמֻּטְרָד, בְּמַשְׁקוֹף הַדֶּלֶת

– שֶׁפִּתְאֹם הָיָה מְשַׁחְרֵר אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ הָרֶגֶשׁ הַקַּר שֶׁל הָאוֹר –

וְצוּרָה מְפֻתֶּלֶת שֶׁל מְעוֹף הַיּוֹנִים

בְּתוֹךְ גְּבִיעִים צִבְעוֹנִיִּים שֶׁל זְכוּכִית.

מָחָר...

אֲנִי מַהֵר וּלְלֹא זְהִירוּת

רָחוֹק מֵעֵינֵי אִמִּי אֶת הַקַּוִּים הַבְּטֵלִים

מִשִּׁעוּרֵי הַבַּיִת שֶׁלִּי הַיְשָׁנִים הָיִיתִי מוֹחֶקֶת

כְּשֶׁשֶּׁלֶג הָיָה נָח

הָיִיתִי מִסְתּוֹבֶבֶת עֲצוּבָה בַּגִּנָּה

וּלְיַד עֲצִיצִים יְבֵשִׁים שֶׁל יַסְמִין

קוֹבֶרֶת אֶת הַדְּרוֹרִים הַמֵּתִים

אוֹתָם יָמִים שֶׁל מְשִׁיכָה וְהִתְפַּעֲלוּת

שֵׁנָה וְעֵרוּת

אוֹתָם הַיָּמִים לְכָל צֵל הָיָה סוֹד

כָּל קֻפְסָה סְגוּרָה הֶחְבִּיאָה אוֹצָר

כָּל פִּנָּה בַּמַּחְסָן, בַּשֶּׁקֶט שֶׁל הַצָּהֳרַיִם,

הָיְתָה עוֹלָם וּמְלֹאוֹ

כָּל מִי שֶׁלֹּא פָּחַד מֵחֹשֶךְ

בְּעֵינַי הָיָה גִּבּוֹר

אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁל הֶחָג (2)

אוֹתָהּ הַמְתָּנָה לְשֶׁמֶשׁ וּפֶרַח

אוֹתָם נִיחוֹחוֹת הַמְּעִירים

מֵהַחֶבְרָה הַשְּׁקֵטָה וְהַצְּנוּעָה שֶׁל נַרְקִיסֵי מִדְבָּר

שֶׁבִּקְּרוּ בָּעִיר

בַּבֹּקֶר הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַחֹרֶף

הַקּוֹלוֹת שֶׁל רוֹכְלִים בָּרְחוֹבוֹת הָאֲרֻכִּים

שֶׁל כְּתָמִים יְרֻקִּים

רֵיחַ חָרִיף שֶׁל קָפֶה וְדָגִים

הַבָּזָאר הָיָה מִתְרַחֵב מִתַּחַת לַצְּעָדִים, הָיָה מִתְמַתֵּחַ,

הָיָה מִתְעַרְבֵּב עִם כָּל הָרְגָעִים שֶׁל הַדֶּרֶךְ

וְהָיָה עוֹשֶׂה סִבּוּב, בְּתַחְתִּית עֵינֵי הַבֻּבּוֹת

בָּזָאר הָיָה אִמָּא שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת בִּמְהִירוּת

לְכִוּוּן צוּרוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת וְצָפוֹת

וְחוֹזֶרֶת חֲזָרָה

עִם חֲבִילוֹת שֶׁל מַתָּנָה עִם סַלִּים מְלֵאִים

הַבָּזָאר הָיָה גֶּשֶׁם שֶׁהָיָה יוֹרֵד, הָיָה יוֹרֵד, וְיוֹרֵד

יָמִים שֶׁל הִתְבּוֹנְנוּת בְּסוֹדוֹת הַגּוּף

שֶׁל הֶכֵּרֻיּוֹת זְהִירוֹת, עִם הַיֹּפִי שֶׁבַּוְּרִידִים הַכְּחֻלִּים

יָד שֶׁעִם פֶּרַח אֶחָד

מֵאֲחוֹרֵי אֵיזֶה קִיר קָרְאָה

יָד אַחֶרֶת

וּכְתָמִים קְטַנִּים שֶׁל דְּיוֹ, עַל הַיָּד הַמֻּטְרֶדֶת, הַחֲרֵדָה, הַמְפֻחֶדֶת

וְאַהֲבָה,

בְּ"שָׁלוֹם" בַּיְשָׁן הָיְתָה מְבַטֵּאת אֶת עַצְמָהּ

בְּצָהֳרַיִם חַמִּים מְלֵאֵי עָשָׁן

הָיִינוּ שָׁרִים אֶת אַהֲבָתֵנוּ בַּאֲבַק הָרְחוֹב

הִכַּרְנוּ אֶת הַשָּׂפָה הַפְּשׁוּטָה שֶׁל שְׁלִיחוֹת הַפְּרָחִים

לָקַחְנוּ אֶת לִבֵּינוּ לַגַּנִּים הַטּוֹבִים שֶׁל נָאִיבִיּוּת

וְלִוִּינוּ אוֹתָם לָעֵצִים

וְכַדּוּר, עִם מְסָרִים שֶׁל נְשִׁיקָה הָיָה מִסְתּוֹבֵב בֵּין יָדֵינוּ

וְזֹאת הָיְתָה הָאַהֲבָה, אוֹתוֹ רֶגֶשׁ מְבֻלְבָּל שֶׁבַּחֹשֶךְ שֶׁל הַכְּנִיסָה לַבַּיִת

פִּתְאֹם

הִקְסִימָה אוֹתָנוּ

וּמָשְׁכָה אוֹתָנוּ, אֶל תּוֹךְ צְפִיפוּת רוֹתַחַת שֶׁל נְשִׁימוֹת, פְּעִימוֹת

וְחִיּוּכִים גְּנוּבִים

אוֹתָם יָמִים כְּמוֹ צְמָחִים שֶׁנִּרְקָבִים בַּשֶּׁמֶשׁ

נִרְקְבוּ, מִקַּרְנֵי שֶׁמֶשׁ

וְנֶאֶבְדוּ הָרְחוֹבוֹת הַשִּׁכּוֹרִים מְבֻשְּׂמֵי הֶחָרוּבִים

בְּתוֹךְ צְפִיפוּת רוֹעֶשֶׁת שֶׁל רְחוֹבוֹת לְלֹא חֲזָרָה

וְהַיַּלְדָּה שֶׁאֶת לְחָיֶיהָ

הָיְתָה צוֹבַעַת עִם פִּרְחֵי גֶרַנְיוּם, אֲהָהּ

עַכְשָׁו הִיא אִשָּׁה לְבַד

אִשָּׁה לְבַד

1. קוֹרְסִי היה מורכב ממנגל של גחלים שהיו מניחים מתחת שולחן עץ נמוך יחסית שמעליו היו פורשים שמיכה גדולה – וכל בני המשפחה היו מתכנסים מתחת לשמיכה. זה היה אמצעי החימום בחורף. סביב הקורסי היו אוכלים, מכינים שיעורים וגם ישנים. כל בני המשפחה שהו סביבו כל החורף, שבדרך כלל היה חורף קשה ברוב האזורים.

פוֹרוּק פארוֹחְזאד (Forugh Farrokhzad) נולדה בטהרן ב-1935 למשפחה עם שבעה ילדים. אביה היה איש צבא ואִמה עקרת בית. בגיל צעיר מאוד התחילה לכתוב שירים ובחרה להיות משוררת. סיפור חייה מיוחד מאוד - סיפור חיים של חלוצה. היא הופיע כמו מטאור לזמן קצר והאירה את שמי הספרות באיראן. היא היתה חלוצה בכך שהשמיעה את הקול של החצי הדומם של המדינה - קולן של הנשים.

בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה שאף פעם לא פירגנה לנשים שלה, היא דיברה במלוא האומץ, לבד, והשמיעה קול. היא זכתה בתגובות קשות מאוד והותקפה מכל הכיוונים. שׂמו אותה ללעג, הצביעו עליה כעל אישה מופקרת, ונידו אותה תקופה מסוימת מחוגים ספרותיים. היא התגרשה בגיל עשרים, ועקב הגירושין הפרידו בינה ובין בנה ומנעו מהם להתראות. היא פירסמה חמישה אוספים של שירים.

פרוחזאד התפרסמה גם בתחום הקולנוע. סרט דוקומנטרי בבימויה זכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין כשהיתה בת 28. הסרט, שנקרא "הבית הוא שחור" היה הישג אנושי וקולנועי גם יחד: לראשונה הוכנסו מצלמות לביתם של מצורעים ותיעדו את  חייהם. בעקבות העבודה על הסרט היא אימצה ילד בריא להורים מצורעים, דאגה לו ולחינוכו ושמרה על קשר קרוב עם הוריו. פורוק פרוחזאד נהרגה בתאונת דרכים ב-1967, בגיל 32.

מְדִינַת בְּרִית מִילָה

"זוֹהִי", מִישֶׁהִי צָעֲקָה, "מְדִינַת בְּרִית מִילָה,

לַקְּטַנִּים חוֹתְכִים

וְהַגְּדוֹלִים אוֹכְלִים עוּגוֹת".

רֵיחַ זֵעַת סוּסֵי הַמִּשְׁטָרָה עָמַד בָּאֲוִיר

כְּשֶׁגֶּשֶׁם הִרְטִיב בְּ-1972 שְׂעָרוֹת מְרֻשָּׁעוֹת

עַל רֹאשׁ יְרוּשָׁלַיִם.

הָיָה קַר

וְהִיא בָּאָה בִּמְעִיל מֵעוֹר כְּבָשִׂים (כַּמָּה טִפְּשִׁי)

לְהַפְגָּנָה שֶׁל פַּנְתֵּרִים שְׁחוֹרִים.

שׁוּם דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה מֵאָז:

נַגָּרֵי הָעִיר עוֹדָם דּוֹפְקִים מַסְמְרֵי חֶמְלָה

בְּסַפְסְלֵי לִשְׁכַּת הָעֲבוֹדָה,

לֶחֶם רוֹתֵחַ בַּתַּנּוּרִים,

וְאֵלֶּה עִם הָעֵינַיִם הַמְּלֵאוֹת רוֹבֵי צַיִד

תָּמִיד שׁוֹכְחִים אֶת הַכַּדּוּרִים בַּבַּיִת.

וּבְקֶשֶׁר לַבַּחוּרָה? כְּמוֹ בְּמַסַּע אֲלוּנְקוֹת:

הַכָּתֵף כּוֹאֶבֶת, הַמֵּצַח חֲרוּשׁ קְמָטִים

וּבָרַגְלַיִם מִשְׂתָּרְגִים שְׁרִירִים. שְׁרִירֵי

הַשִּׁכְחָה.

עבודה של רוני סומק. "שום דבר לא השתנה מאז"

*

שירים

מאת: מורן אריה

הָאַהֲבָה שֶׁלִּי אֵלֶיךָ הִיא פֶּשַׁע אִטִּי.

–

הַשִּׁירָה הִיא חֶדֶר נָעוּל מָלֵא בְּצַעֲצוּעִים שְׁבוּרִים.

–

שֶׁנָּתַתִּי לַצַּעַר כָּל מַה שֶּׁהָיָה לִי.

–

לִפְנֵי שֶׁהָיִיתָ שֶׁלִּי.

–

עַל מְנָת שֶׁאוּכַל לַעֲזֹב אוֹתְךָ

–

דְיוּנוֹת שֶׁל בְּדִידוּת.

–

–

–

–

–

–

וְאַתָּה הוֹפֵךְ בְּרֶגַע לְאֶרֶץ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחְזֹר מִמֶּנָּה הַבַּיְתָה.

*

מָה אַתָּה מַכִּיר בִּי מִלְּבַד עֵירֻמִּי, מִלְּבַד הֱיוֹתִי צִדְפָּה כְּסוּסָה שֶׁבְּמֶרְכָּזָהּ זוֹרַחַת פְּנִינָה. לַשָּׁוְא אַתָּה מְנַסֶּה לַחְתֹּר אֶת דַּרְכְּךָ אֵלַי: אֵינְךָ מְסֻגָּל לִרְאוֹת כַּמָּה סָמִיךְ הָאֹפֶל שֶׁבּוֹ אֲנִי מִתְרַחֶשֶׁת, כַּמָּה כֵּהִים הַחֲלוֹמוֹת

הַמִּתְנַפְּצִים עַתָּה עַל מֵזַח הַמֵּצַח. אֵיךְ לִכְתֹּב בְּמִלִּים מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל הָאֵינוֹ, אֲנִי כּוֹתֶבֶת וּבוֹכָה. בַּחוּץ נֶעֱקָרִים עֵצִים מִמְּקוֹמָם. הַמַּמְלָכָה הַפְּנִימִית עוֹלָה בָּאֵשׁ. אֲנִי נִשְׁמֶטֶת מִכַּף יָדְךָ, אֶבֶן עִוֶּרֶת, נוֹשֶׁרֶת לְתוֹךְ מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מִמֶּנִּי. אַתָּה מַבִּיט בִּי, וּמִיָּד שׁוֹכֵחַ אֶת פָּנַי.

מורן אריה היא משוררת ילידת 1986

"שבו" הוא שמה של אחת מאבני ה"חושן" - האפוד שלבש הכוהן הגדול בתקופת המקרא. צבעה "לא לבן ולא שחור, אלא מעורב שחור ולבן" ומשייכים לה הגברה של היכולת היצירתית בבני האדם. "שבו", כתב עת לשירה, מבית הוצאת אבן חושן בעריכת עוזי אגסי, רואה אור פעמיים בשנה. משתתפים בו זה לצד זה משוררים וותיקים וצעירים, שירה מתורגמת ושירת מקור, מאמרי ביקורת ואף קטעי פרוזה קצרים. כל חוברת משלבת יצירות של אמן מתחום האמנות הפלסטית. השירים המובאים לקוחים מתוך הגיליון ה-24 של כתב-העת, אותו מלווים איורים בעיפרון שאיירה מיה זֵר.