עוד הזדמנות לעליהום על המתנחלים

גם אם "תג מחיר" הוא בעיקר פעולה ספונטנית של ייאוש ולא אידיאולוגיה סדורה; ואף אם חלקם של נערי הגבעות הם צאצאים להורים שגורשו מבתיהם בגוש קטיף; וגם אם אותה התנתקות בוצעה תוך הפרה ברגל גסה של הבטחת שרון לכבד את תוצאות משאל המתפקדים במפלגתו, ואף אם בהיכלי המשפט והעיתונות הישראליים דין מתנחל חוסם כביש, למשל, אינו כדין מוחה חברתי העושה זאת, וגם אם שר הביטחון סובב אותם בכחש והפר ברגל גסה הבנות והבטחות - אי אפשר שלא להתקומם ולגנות בכל פה את שלל מעשי הנערים מהגבעות בשבוע שעבר.

עוד בערוץ הדעות :

זאת ההלכה, טמבל / רוני בריזון

ראש הממשלה, במה אתה מתגאה בדיוק? / דור גליק

ואכן, את שלל הגינויים כמעט מקיר לקיר, גם מהימין ואף מההתיישבות עצמה, הרוויחו הפורעים ביושר, החל בהזדעזעותו של הרב דרוקמן, עבור באיומיו של הרב אביחי רונצקי מישיבת איתמר לעזוב את השומרון אם אירועים כאלה יישנו, וכלה בגינויים קשים בין השאר של דני דיין ופנחס ולרשטיין. מנגד, מצוידים בזעם קדוש, צבוע ומתחסד, התייצבה כמעט כדבוקה אחת, עדת הבריות העיתונאיות המקומית לפסטיבל עליהום גורף. פסטיבל שהיה בו בעיקר ניסיון למצות עד תום את השעה, ולצבוע את הנערים מהגבעה בצבעי טרור עזים, כאילו היו מחבלי חמאס או הג'יהאד האיסלאמי. לא פחות מכך, ניסו להשתלח עד כלות בהתיישבות בכללותה על היותה מכשירת הלבבות האדוקה והמטפחת המסורה של גידולי הפרא הללו.

פעולת נוער הגבעות היא רק תירוץ להשנאת המתנחלים (צילום: יואב זיתון)

באולפן טלוויזיה מסוים הסבו לשולחן אחד חמישה פרשנים "נטולי פניות", שניהלו שיח עיתונאי למופת, שמשום מה נשמע כדעה אחת לכל דבר ועניין על כמה רווי טרור מעשי הנערים מהגבעות, עד רבו מגלגלי העיניים בקרב מוריהם הרוחניים, ועל אוזלת ידה המוחלטת (ואולי המכוונת) של הממשלה. באולפן מקביל, בערוץ מתחרה, העלו על המוקד "מתנחלים מנוולים", ובעיקר מהגבעות, וגם שם - הפלא ופלא - שררה אותה אחידות דעים מעוררת השתאות. ו"להבדיל", באולפן רדיו התחרו המנחה והכתבת הצבאית מי תרים גבוה יותר כדורים להנחתה לשלל מרואייניהן. וכך, חוזר חלילה, מאולפן לעיתון שב וחוזר אותו הניגון.

ושנאת למתנחלך

קובעי הטעם והריח במקומותינו מקפידים לקיים את הפסוק, כי כל המדיר ימנים, חרדים, מתנחלים ולאומיים מהשיח העיתונאי, הרי זה משובח. המיזם של הפיכת המתנחל, ולא רק הפורע מהגבעות, לאויב המין האנושי הפך לפרויקט הלאומי. השטנה שהחלה עוד בשנות ה-70 עם תחילת יישוב יש"ע כזרזיף בטל של קומץ הזוי וקוריוזי במחנה השמאל התפשטה כאש רעה. "הצו הקטגורי" של "ושנאת למתנחלך כמה שיותר" הפך לבן הלוויה ההולם ביותר של המוסר של עידית נאורי ציון ושלוחיהם בתקשורת. אותה חבורה שכמובן ממשיכה לחרות על דגלה את בוזה ומיאוסה משנאת האחר, כמובן כל עוד אינו מתנחל.

בשיח ה"אינטלקטואלי-הומניסטי" הזה כמעט שלא נותרו עוד מוסרות ועכבות, ודומה שלמעט הדיון באורך אפם של חובשי הכיפות, דרכי אפיית המצות במשכנם, הפצת המחלות ב"מחילותיהם" ואופן גביית ריבית הנשך ב"מאורותיהם", לא נפקד דבר מכל המרכיבים שמרוממים את נפשו הדואבת של כל "(אוטו) אנטישמי בריא".

אם בשנות החמישים שלטה בכיפה הפוליטית ביד רמה העמדה הבן-גוריונית של "בלי חירות ומק"י", בתקשורת הישראלית שלטה ועדיין שולטת כמעט ללא עוררין העמדת של "בלי ימין, מתנחלים וספיחיהם". כמעט לאן שלא תשאו עיניים ותכרו אוזניים, תמצאו שהמעשה העיתונאי אינו יכול להיעשות, אלא מהחומרים שמהם עשויים העדפותיהם של עיתונאיו. אלה היו ועודם פני הדברים, בין בנוגע למחאה החברתית, למסתננים, להתנתקות או להסכמי אוסלו. גם כשמעשי ידיהם של העושים במלאכת אוסלו טבעו בים, המשיכו סייעניהם בתקשורת לומר עליהם שירה ופרשנות.

בכללי הברזל של האוליגרכיה הזו, ניתן אמנם לעתים היתר להכות על חטא ההדרה של הקולות מימין, ובלבד שהעושה זאת לא יגיע חלילה עד כדי כפירה בעיקר, ובקשה לקצת יותר איזון בביתו העיתונאי, בשם תיקונה של הדמוקרטיה שהם כה חפצים ביקרה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il