תכנים דתיים? בשביל זה יש חזן
במקום לקחת את החומרים הנפלאים שנמצאים בתנ"ך ולהחיות אותם על גבי המסך, מחלקת הדת של הערוץ הראשון מסתפקת בתוכניות אולפן דלות תקציב. לאריאנה מלמד יש כמה רעיונות לסדרות מקור, אבל מי ירים את הכפפה?
משפטים כאלה ואחרים אי אפשר לכתוב או לקרוא, מפני שמאז ימיו הראשונים של הערוץ הראשון ועד עצם היום הזה, לא נעשה בו מעולם מאמץ רציני להתבונן בחומרים הדרמטיים הנפלאים של ספר הספרים, ולהחליט החלטה אמיצה - להחיות אותם על פני המסך.
קחו, לדוגמה, את "דם המכבים" הבדיוני שלי, ותראו עד כמה החומרים עשירים ומממש מתחננים לעיבוד דרמטי: יש בה משפחה אחת מלוכדת פחות או יותר שמחזיקה בדעות חריגות על רקע סביבתה הצייתנית, הנתונה תחת כיבוש זר: זהו כיבוש שמנעמיו מחייבים ויתור על עקרונות בסיסיים ועמוקים, זוהי התנגשות תרבותית שאמורה להסתיים בנצחונו של החזק - אבל זה לא קורה, מפני שבני המשפחה הזאת מצליחים לסחוף אחריהם אנשים אחרים, מבוהלים אבל נחושים, למלחמה עקובה מדם (ומלאה ניצבים בתלבושות תקופתיות מרהיבות) שבסופו מנצחים ערכי התרבות הקטנה והנחושה.
קחו למשל את קרב אמאוס (לטרון) שבו באמת נלחמים מעטים מול רבים, בתחבולות ובאומץ. קחו את הסיפור המשפחתי שבו יהודה זוכה בתואר המנהיג הבא אחרי מתיתיהו למרות שאינו הבן הבכור, ודמיינו לעצמכם את מרקם יחסי המשפחה שאפשר לטוות סביב זה בפרק שלם. אבל זוהי רק ההתחלה, כי עוד יהיו לנו קרבות גדולים, כולל זה שבו אלעזר נמחץ תחת רגלו של פיל, וכיבוש ירושלים וטיהור המקדש הוא רק ההתחלה, כשהמשפחה הופכת לשליטה של ממלכה ובהמשך עוד יהיו לה, בתוכה וסביבה צרות גדולות וצבעוניות.
קבעון מחשבתי
יש כאן די חומר כדי להתחיל ולהצית את דמיונם של תסריטאים טובים - לא חסרים לנו כאלה - ואת האדרנלין של במאים מצויינים שיסייעו לשחקנים משובחים לטוות דמויות גבריות מובחנות ומעניינות, שנושאות על גבן את משא ההיסטוריה המעיק - בקיצור, יש כאן דרמה עצומה שמוכנה לקפוץ מן הדפים ולהגיע אל המסך סוף סוף. אפילו הלוקיישנים, אם לא שמתם לב, כולם כאן. למעשה, רק כאן - ורק בישראל אפשר להפיק דרמה כזו, אבל, תקנו אותי אם אני טועה, זה כנראה לא יקרה.
בכוונה לא ייחסתי הפקה דמיונית כזו לערוצים המסחריים. אני לא מחפשת בהם חזון לטווח ארוך או הסתכלות ממלכתית, רחבת-אופקים, על אוצרותיה של התרבות הישראלית. כל עוד הם עוסקים בהישרדות תוך מכירת נייר טואלט ובמבה, יהיה מוגזם לצפות מהם לחשוב רחוק כל כך. המקום בו מחשבה כזאת צריכה היתה להתקיים, ואולי יש עוד סיכוי קלוש שתתקיים, הוא רק ערוץ ציבורי.
והנה, המיליארדים ששפכנו עליו מאז נולד לא חוללו את המחשבה הזאת, ובמקומה הסתמן - מרגע לידתו של הערוץ - קבעון מחשבתי מזעזע בכל הקשור לתכנים שהם "דתיים".
זכרונות מבית אבא
מחלקת הדת של הערוץ הראשון היתה המגירה העבשה אליה נדחפו תכנים שצריך היה לשדר כדי לרצות את הח"כים עם הכיפות: במשך עשרות שנים, לרוב מדובר היה בתוכניות אולפן דלות תקציב בהן מישהו מזוקן וזחוח מרוב חיוכים לא מוצדקים מראיין אנשים כמוהו על בית אבא ומסורותיו, מניח לחזן או שניים לזמר קצת ומקנח בסיור בתי כנסת בגולה הדוויה. מעבר לזה: כמעט כלום.
אבל השנים והעשורים נקפו, דורות של מקצועני טלוויזיה נולדו וגדלו,
ובתהליך מעניין שמתרחש במדיומים אחרים, יוצרים מוצאים אט אט את הדרך למקורות. זה קורה באורח מרהיב במוזיקה, כשקובי אוז, ברי סחרוף ואחרים שרים טקסטים בני מאות ואלפי שנים ואלה זוכים לתשומת לב ולאהבה ציבורית גדולה.
זה לא קורה עדיין בספרות ישראלית, אולי בשל החשש של רוב היוצרים מפני ההתעמתות עם לשון המקורות. מדי פעם זה קורה בתיאטרון, עם הפקות המבוססות על תכנים מקראיים פלוס פזילה לעדכנות פוליטית וחברתית. וזה לא קורה בכלל בטלוויזיה, כי אין מי שחושב שם שזה חשוב וראוי, ייחודי ובעל משמעות ארוכת טווח, מעבר לערב השידור ולשידורים החוזרים.
והנה עוד משפט לסיום, שהייתי שמחה לכתוב: "קונסול התרבות של ישראל בלוס אנג'לס יוזם מפגש לסיעור מוחות של תסריטאים, במאים ומפיקים יהודים עם עמיתיהם הישראלים כדי לדון באפשרויות של הפקת סרטי תעודה, דרמות וסדרות היסטוריות מן המקורות". למה לא, בעצם? הרי הספר ובו כל הרעיונות שצריך כדי להתחיל הפקות כאלה לא מצוי בבעלותנו הבלעדית, והוא שייך גם ליהודי-כל-העולם. כמה נאה היה לגלות, שאפשר להרים פרויקט רב-לאומי יהודי משותף, ולו רק אחד, שיהיה סימן לבאות. מה צריך לקרות כדי שפנטזיות כאלה אכן יתממשו? מי יודע, אולי עוד נס חנוכה.
