הסופגניות מאחורינו: איך הצלחתי לשלוט בדחף למתוק
אחרי חנוכה, הגיע הזמן לטפל בעודף המטוגנים והסוכר ששטף אותנו החג והזיק למשקל ולבריאות שלנו. אחרי שרזתה 60 קילו, לימור עברון גילת מגלה איך אפשר להתמודד עם הדחף למתוק - ולמה לא כדאי לבנות על כוח הרצון שלנו
לפעמים אני תוהה אם רק אני חוטאת לעתים באכילה שאינה נובעת מרעב נטו. האם רק אני מסוגלת לחסל חפיסת שוקולד מבלי למצמץ, גם אחרי ארוחה מלאה ומשביעה? האם באמת יש קיבה נפרדת למתוקים שמוכנה לקבל בכל זמן נתון עוד ועוד מתוק, מבלי לדעת שובע?
הטור הקודם של לימור:
- המהפך של לימור: רזתה 60 קילו ושומרת 17 שנה
בואו נניח שסעדנו סעודה ממש מספקת וטעימה. כולם יושבים פרומי חגורות, ואז מגיע הקינוח... גם אם שנייה לפני כן נשבעתם שסיכה לא תיכנס לפיכם - הפלא ופלא, יש מקום למנת קינוח אחת, או קצת יותר. ומה עם השוקולדים בסלון? בקיצור, צ'אקרת המתוקים נפתחת.
והנה ההסבר שמאחורי הצורך במתוק: כשנכנס סוכר לדם, באופן טבעי - רמתו שם עולה. לדם שלנו יש מנגנוני התרעה רגישים מאוד: כשרמת הסוכר בדם עולה, הדבר יבוא לידי ביטוי התנהגותי בסוג של "היפר" ואנרגיית יתר, ואז יוזעק הורמון האינסולין כדי לגרש את עודפי הסוכר לתוך התאים.
האינסולין עושה את עבודתו טוב מדי ומגרש לתאים קצת יותר מדי סוכר ממה שצריך, ואז נשמעת אזעקה שנייה: הדם צורח "הצילו! אין לי מספיק סוכר!". התנהגותית, זה יגרור נפילת מתח, תשישות ועצבנות.
אז גם הורמונים שקשורים לסטרס מופרשים לדם. אם מישהו תהה פעם מדוע לאחר צריכה מוגברת של סוכרים הוא חש דפיקות לב, שהן חלק מהסימנים לסטרס - זו התשובה.
מכאן מתחיל דחף שאינו ניתן לשליטה. עוד קוביית שוקולד ועוד קובייה והחבילה כבר מוטלת לה ז"ל על השיש, פרומת תוכן ומדולדלת. כל זאת לאחר שנשבעתם לאכול "רק קובייה אחת".
עבור ילדים, המנגנון הזה עוד יותר דרמטי, ולכאלה שנוטים להפרעות קשב וריכוז הוא הרסני ממש. לכל הסיפור הזה קוראים "מקפצות הסוכר", אבל מה הפתרון?
איך מקצצים בסוכר?
ראשית, כדאי להפחית כמובן עד כמה שניתן בצריכת המתוק. אל תתחרפנו: אין כמוני חובבת מתוק, ואתם יכולים לדמיין ששקלתי 130 קילו לא בגלל אכילת חסה או כרוב. מבחינתי, המקום המועדף לשהייה הוא אחת מאמבטיות הגלידה של אלדו בזכרון יעקב, רצוי בזאת של הלואקר (או הקרמשניט, זה פתוח לדיון).
אבולוציונית, אנחנו מחוברים למתוק עם טעם חלב אמנו. לפי הכרתי, מבחינת מחשבה וגם רגש אי אפשר לחיות ללא מתוק
כלל. כדי לצמצם את נזקי מקפצות הסוכר, רצוי להצמיד את צריכת המתוק לארוחה, ולנסות ולתחום אותו לממתק יומי אחד, לא גדל מאוד.
לתלמידים ולהורים שסבורים ששוקולד עוזר בבחינות, דעו שבזמן הזה אין שום צורך בהיי או בנפילה. הרי הילד לא יפרוץ במחול סוער עם הבוחנ/ת כשרמת הסוכר בדמו בעלייה, ובוודאי שגם עצבנות וחוסר סבלנות לא יועילו.
כל ההתעסקות עם סוכר, דברי מתיקה ועוד שלל ידידיי מהעבר, הובילו אותי למחשבה שיש מאכלים שהם פשוט טעימים מדי. אני לא מכירה אנשים רבים שיכולים להפסיק לאכול אחרי שלושה מקלות צ'יפס, שמבחינה קלורית שווים לפרוסת לחם מלא, משביע וטוב.
לאחר 20 שנות דיאטה, הצלחות, כישלונות צורבים והתאוששויות מכאיבות, לפחות כשמדובר בי, אני יודעת בוודאות: יש אוכל שהוא בהחלט לא חבר שלי.
עוד נקודה חשובה היא מה שרובנו מכנים "כוח רצון". ובכן, ידיי, בעיניי הדבר הזה לא קיים, ולי באופן אישי אין מה לבנות עליו. כמה זמן הוא יכול להחזיק מעמד? שבוע? חודש? גג שנה?
כמה זמן אפשר להחזיק מעמד בבית שורץ פיתויים ולכרסם בגבורה קרקר סובין? ומה קורה אם רק בן משפחה אחד צריך לשמור על משקלו בעוד כולם רזים סביבו? כולם יתענגו על מוס שוקולד בעוד הוא מנשנש בעגמומיות חטיף בריאות? לא פשוט. לדעתי, שמן + פיתוי = כוח רצון נמס.
"האוכל הטעים דיו"
בשנות השבעים, הפסיכולוג המפורסם דונלד ויניקוט המציא מונח שגרם לכל האימהות לנשום לרווחה - Good enough mother, האמא הטובה דיה. על פי ויניקוט, אין אמא מושלמת, וטוב נעשה אם לא ננסה להיות כאלה. האמא הטובה דיה היא זאת שיודעת למנן את עצמה נכון בין צורכי הילד לצרכיה שלה.
על אותו משקל הגיתי את ה-Good enough food©. האוכל הטעים דיו, זה שיהיה טעים, בריא, משביע - ולא יגרום לי לאכול יותר ממה שאני וגופי זקוקים לו.
כמובן שזה אינדיבידואלי, וכשנכנסת משפחה שלמה לסיפור נשארת בערך חסה, שעליה כולם מסכימים. אני מציעה לנסות, מקסימום - תצליחו.
לדוגמה, אם יש לכם קושי להסתפק במנה סבירה של באגט, אולי שווה לשקול לעבור ללחם מלא, כוסמין או שיפון, שהוא משביע וגם מעניק לגוף סיבים תזונתיים ומינרלים. צ'יפס משמין, שאינו בריא ובטח שאינו משביע, יכול להתחלף באנטי-פסטי או בטטה אפויה.
גייסו את המשפחה לעניין
אני מקווה שרוח הדברים עוברת. כדאי שכל אחד יבדוק עם עצמו לאיזה סוג אוכל הוא רגיש, ויצמצם את חשיפתו אליו.
מועיל גם לגייס קרובים לעניין, כמו המשפחה הגרעינית או במקום העבודה. אולי אתם עצמכם תהפכו ל"סוכני שינוי" אצל אחרים?
הבית שלי נקי כמעט לחלוטין מפיתויים שעלולים "להפיל" אותי. לילדים יש סליק שבו הם מצפינים את ממתקיהם, על פי בחירתם, ורק לפעמים הסליק זוכה למפגש מרגש איתי.
בני הבית אצלנו מודעים לאמא המסוימת שהגורל זימן להם, בעלי כבר רגיל אליי, וכשאני מגזימה הוא מודיע לי בחגיגיות: נסחפת, יקירה. אני ממציאה מדי פעם ממתקים שיכולים לגור בכפיפה אחת איתי ולהישאר בחיים (הם ואני).
לסיכום, השילוב בין אוכל בריא ולא משמין ייתן כמעט ב-100% מהמקרים אוכל שהוא טעים דיו. לאוכל כזה שלושה יתרונות: הוא בריא, משביע ואינו טעים מדי. תראו לי מישהו שהתנפל לאחרונה על סיר קינואה או על ערימת נבטים...
לביבות גבינה מבושלות - פאפנאש (Papanash)
אמי ז"ל, דבורה עברון, נהגה להכין את הלביבות האלה, ובעיניי הן תחליף הוגן ושפוי לכל טיגוני חנוכה שחלף מעלינו.
החומרים:
250 גרם גבינה לבנה 3%-5% שומן, מהסוג היבש יותר
1 ביצה
3-2 כפות סוכר חום
מעט מלח
3-2 כפות סולת
5-4 כפות קמח מלא (חיטה, כוסמין)
אופן ההכנה:
1. מערבבים את כל החומרים לעיסה אחת, ובודקים שהמרקם נוח לעבודה. אם העיסה נוזלית מדי, יש להוסיף קמח.
2. בקביל מרתיחים מים בסיר רחב, בגובה של כ-10 סנטימטרים.
3. מלבבים ביד לביבות אליפסיות עם שקערורית בצד אחד, ומניחים בזהירות רבה במים הרותחים. לאחר כמה דקות של רתיחה, הלביבות יצופו על פני המים - ואז הן מוכנות. אין סכנה של בישול יתר, כך שאין צורך להילחץ.
4. מסננים בזהירות, מניחים רבע כפית חמאה בשקע וכמה גרגירי סוכר (כמה? תלוי בכם) ומגישים מיד.
אם אוכלים את הלביבות עם יוגורט זה כבר ממש מביא געגוע לאמא, באשר היא.
לפנייה לכתב/ת 
