חסר למדינה כסף? יותר מחצי מיליארד בלי פיקוח
בשנת 2011 העביר משרד התחבורה לרשויות מקומיות סכום עתק של 550 מיליון שקלים, לטובת שיפור תשתית הבטיחות. ומי פיקח על מאות המיליונים? הרשות הלאומית לבטיחות אינה רלוונטית, משרד התחבורה מתנער וכך גם משרד הפנים. לידיעת מבקר המדינה
כך מבזבזת המדינה מאות מיליונים בלי פיקוח. מדי שנה מקציבה מדינת ישראל כ-200 מיליון שקל לפיתוח ותיקון תשתיות בטיחות ברשויות המקומיות. לסכום זה נוסף ב-2011 תקציב-עתק של כ-350 מיליון שקל, שנועד לפרויקטי בטיחות כמו סימון כבישים, הקמת מעגלי תנועה, ושיפור תשתיות להולכי רגל. אלא שמאות מיליוני השקלים האלה - יותר מחצי מיליארד שקל השנה בלבד - מועברים לרשויות המקומיות, מבלי שהמדינה תפקח באופן ראוי על ביצוע הפרויקטים.
עוד בערוץ הרכב של ynet:
- צדק חברתי? הנסיעה באוטובוס מתייקרת
ומי אחראי לבזבוז? במשרד התחבורה הסבירו למבקר המדינה, אשר הטיח ביקורת חריפה בנושא הבטיחות ברשויות ערביות, כי רשויות מקומיות אחראיות לתיכנון וביצוע של פרויקטי בטיחות בתחומן. במשרד הפנים, האחראי על הרשויות המקומיות, התנערו מאחריות והסבירו כי אין להם ידע מקצועי המאפשר פיקוח על הפרויקטים, וממילא הסמכויות נתונות בידי משרד התחבורה.
הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שאמורה לפקח על היבטים מקצועיים הנוגעים לבטיחות ברשויות המקומיות, משמשת לרוב כצינור להעברת תקציבים בין משרדי האוצר והתחבורה. כך למשל, חלק גדול ממנהלי מטות הבטיחות ברשויות מקומיות ועיריות, המתוקצבים על-ידה ואמורים לרכז את הטיפול בנושא, כלל לא עברו הכשרה רלוונטית, או שממלאים את תפקידם במשרה חלקית בלבד.
חצי מיליארד בשלוש שנים
על-פי נתוני הרשות לבטיחות, ב-2010 חלה עלייה של 14% במספר התאונות הקטלניות בדרכים עירוניות. ברשות גם מציינים כי מרבית התאונות בישראל מתרחשות בדרכים עירוניות: 74% מכ-14 אלף תאונות שנחקרו על-ידי המשטרה בשנה שעברה, היו בכבישי ערים או רשויות מקומיות. סוגי התאונות השכיחים ביותר ברשויות הן התנגשות צד-חזית, בעיקר בצמתים, ופגיעה בהולכי רגל.
התקציבים שמעבירה המדינה לרשויות המקומיות לטובת טיפול בבטיחות, מגיעים למאות מיליוני שקלים בשנה. על-פי דו"ח שפרסם מבקר המדינה לפני כשבועיים, הרשות לבטיחות מממנת את פיתוח התשתיות ברשויות המקומיות, באמצעות תקציב שמועבר למשרד התחבורה. בדו"ח מצוין כי בשנים 2007 עד 2009, העבירה הרשות למשרד התחבורה כ-550 מיליון שקל, שיועדו לפרויקטי בטיחות. ב-2011 נוסף לתקציב השנתי, שנאמד בכ-200 מיליון שקל, סכום של כ-350 מיליון שקל: 240 מיליון יועדו למגזר היהודי, ו-110 מיליון לישובים לא-יהודיים.
אלא שהכסף הזה, כך מתברר, לא תמיד מגיע ליעדו. על-פי דו"ח המבקר, ב-2008 טענה הרשות כי 20 מיליון שקל שהעבירה למשרד התחבורה, שימשו לפרויקטים שכלל לא היו בתחום הבטיחות. העברת הכסף אף נעשתה ללא תיאום עם הרשות, והוא לא הוחזר לה למרות שכבר בדצמבר 2008 פנתה למשרד התחבורה בדרישה להחזירו.
אבל ההתנהלות הזו של משרד התחבורה לא צריכה להפתיע. בדו"ח המבקר מוסבר כי מי שניהל בפועל את הרשות בין סוף 2008 וסוף 2009 היה לא אחר מאשר מנכ"ל המשרד באותה עת, יעקב גנות: "מנכ"ל משרד התחבורה הוסיף להתייחס אל הרשות כאל אחת מיחידות משרדו, נתן הוראות בענייניה ופעל לעתים אף ללא שיתוף נציג הרשות". המנכ"ל, מצדו, הסביר כי על פעולותיו נעשו על דעת שר התחבורה, ישראל כץ.
אחריות מחפשת כתובת
דוגמה קיצונית להיעדר פיקוח על הנעשה בתחום הבטיחות ברשויות המקומיות, סיפק בשבוע שעבר דו"ח נוסף של מבקר המדינה. הדו"ח, שמצא עשרות ליקויים מסוכנים בכפר קאסם וקלנסווה, הסביר כי הבעיה אינה ייחודית לעיריות שנבדקו, וכי סביר להניח שמצבן של רשויות אחרות במגזר הלא-יהודי דומה, או אף חמור יותר. למרות שהאחריות הישירה הוטלה על העיריות עצמן, הבהיר המבקר כי למשרדי התחבורה והפנים יש חלק במחדל: משרד התחבורה כאחראי לתחום הבטיחות בדרכים, ומשרד הפנים כאחראי על הרשויות המקומיות.
תגובות המשרדים מעידות כי בכל הנוגע לבטיחות ברשויות המקומיות, אין מי שמוכן לשאת באחריות. במשרד הפנים אמרו כי הם אינם "הגורם המקצועי שביכולתו לבדוק את תקינות פסי האטה, מעגלי התנועה והסדרי התנועה הנדרשים... הסמכויות החוקיות בעניין זה הוקנו למשרד התחבורה". מנגד, במשרד התחבורה אמרו כי "הרשויות המקומיות, מתוקף סמכות שהוענקה להם כרשויות תמרור מקומיות, אחראיות לתכנון, ביצוע ותחזוקה של הסדרי התנועה והבטיחות בתחומן".
חשוב לציין כי התגובות שהעבירו המשרדים אינן מוגבלות למגזר הלא-יהודי, אלא מתייחסות לכל הרשויות המקומיות. ראוי גם להוסיף כי למרות שמשרד התחבורה מתנער מאחריות, על-פי המבקר יש לו חלק משמעותי בנושא הבטיחות ברשויות. המבקר מסביר כי החוק קובע שהגדלת מימון הפעילות בתחום הבטיחות ברשויות המקומיות תיעשה "על פי אמות מידה שתגבש (הרשות לבטיחות, ש.ה), באישור שר התחבורה ובאמצעות משרד התחבורה".
במשרד התחבורה גם סיפקו למבקר תשובה המבהירה עד כמה לקוי הטיפול בבטיחות ברשויות המקומיות. במשרד הסבירו כי "תוכנית אב לתחבורה הינה מסמך וולונטרי... תוכנית אב שאין בצידה תוכנית מתאר מאושרת (ו)עדכנית, אין לה ערך רב". לדברי המבקר, מהתייחסות זו עולה כי "אין ערך רב למרבית תכניות האב, מכיוון שלמרבית הרשויות המקומיות לא הייתה תוכנית מתאר... או שהייתה תוכנית שקיבלה תוקף יותר מ-20 שנה לפני כן".
הבעיה היא שמשרד התחבורה גם קבע כי בחירת פרויקטי בטיחות ברשויות המקומיות - וההשתתפות במימונם - תיעשה בעזרת אותן תוכניות אב לתחבורה. "משרד המבקר רואה בחומרה את תשובת משרד התחבורה, המנסה להמעיט בחשיבות תכנית האב לתחבורה", סיכם המבקר.
ומי מפקח על 150 מיליון שקל?
עוד דוגמה לכך שהמדינה אינה מממשת את אחריותה בנושא הבטיחות ברשויות, אפשר למצוא בכל הנוגע ל"מטות בטיחות" - גופים שאמורים לפעול בכל רשות מקומית ועירייה. בין 2007 ו-2009 העבירה הרשות לבטיחות לאותם מטות סכום של כ-150 מיליון שקל, ובנוסף העסיקה כ-20 מנהלי בטיחות אזוריים, שתפקידם לפקח על פעילותם.
אלא שמתברר כי יש פער עצום בין ייעוד המטות והתנהלותם בפועל. דו"ח שפרסם בחודש שעבר מרכז המחקר של הכנסת העלה כי כ-15% ממנהלי המטות, שאמורים לרכז את נושא הבטיחות בתחום הרשות המקומית, לא עברו את ההכשרה הנדרשת - ולגבי 15% נוספים אין מידע אודות הכשרתם. בנוסף, הדו"ח העלה כי 58% ממנהלי המטות עושים את תפקידם בהתנדבות, וחלקם עושים זאת במקביל לתפקיד אחר שהם ממלאים ברשות המקומית - לעתים במשרה מלאה.
במשרד הפנים הסבירו כי הם הגדירו את התנאים הנדרשים לתפקיד מנהל מטה בטיחות, אך אינם מפקחים על יישומם. וברשות לבטיחות מודעים לכך. בישיבה שנערכה בחודש שעבר בוועדת הפנים של הכנסת, אמר מנכ"ל הרשות כי "אפשר להרגיש את היעדר האכיפה והנוכחות של משרד הפנים... חוזר המנכ"ל (שמגדיר את התנאים הנדרשים, ש.ה) נשאר כאות מתה. משרד הפנים מתעלם מהעניין, (ו)לא עושה אפילו את המינימום הנדרש".
אלא שגם ברשות לבטיחות לא ממש מקפידים על מימוש אחריותם, מתוקף היותם מי שמעבירים עשרות מיליוני שקלים לטובת פעילות המטות. בדו"ח שפרסם לפני כשבועיים, הבהיר מבקר המדינה כי מועצת הרשות - שאמורה לפקח על פעילות הרשות - לא קיימה במשך כשלוש שנים אפילו דיון אחד בעניין המטות, ולא בחנה אם פעילותם "תרמה להקטנת הסיכונים הבטיחותיים ברשויות המקומיות".
לפנייה לכתב/ת 
