חשד לסרטן? חכי 4 חודשים ואז תדעי. טור אישי
עדי גורן נשלחה לממוגרפיה שגרתית לאבחון סרטן השד, ובשל הממצאים נדרשה לעבור בדיקה חוזרת וביופסיה. זמן ההמתנה: ארבעה חודשים ושבוע. "אין מה לעשות, התורים ארוכים", אומרים הרופאים, אבל כמה זמן מחכים לפני שמצילים חיים?
שלום חברות, מכירות את הקטע הזה של "אוף, עוד פעם הבדיקה הזאת"? אני מתכוונת לממוגרפיה. פרק הזמן בין בדיקה לבדיקה, שנתיים, תמיד חולף במהירות רבה מדי. רק אתמול ישבתי בחדר ההמתנה עם נשים נוספות שעל פניהן חרותות אותות המצוקה, ורק אחת, האמיצה שבינינו, העזה ללחוש את מה שכולנו חשבנו באותו רגע: "אני שונאת את הבדיקה הזו".
רק אתמול עצרתי את נשימתי עד שהאחות המדפדפת בין גיליונות הבדיקה בישרה לי ש"הכל בסדר", וחזרתי לנשום וחיי אף הם חזרו אליי.
ומה הפלא? תקבלי תשובה טובה ותצאי מכאן להמשיך את שגרת יומך כמקודם. כל תשובה אחרת - יתהפך עלייך עולמך והכל ייעצר.
כתבות נוספות על ממוגרפיה:
- הבדיקה שאסור לכן לפספס: הכל על ממוגרפיה
והבדיקה עצמה, לא רק שהיא מלווה בחששות ובפחד, אלא גם בכאב ממשי. מעמידים אותנו עירומות מול מכונה קרה ומועכים אותנו מלפנים ואחר כך מכל צד, ומשלחים אותנו הביתה בפנים חתומות לחכות לתשובה.
לחכות. זה הקטע הכי נורא.
המתנה של ימים, שבועות, חודשים
סלחתי על כאב המעיכה, סלחתי גם על הפנים האטומות של הבודקת (בינינו, היא הרי לא יכולה להיות אמפתית לכל הנבדקות), אבל אין סליחה לציפייה הנגזרת עלינו. ומדובר בציפייה של ימים ארוכים, לעתים שבועות ואפילו חודשים.
הנה מה שקרה לי הפעם: לאחר שקיבלתי את ההודעה השגרתית מקופת החולים על המועד שנקבע לי לביצוע הבדיקה, בעוד חודשיים, החלטתי להקדים ולבצע גם בדיקת שד ידנית אצל רופא כירורג. "הכל כשורה", בישר הרופא לאחר דקות ספורות של מישוש, ויצאתי ממנו נינוחה ומוכנה לבדיקת ממוגרפיה.
הוא אמר שהכל בסדר, מה יש לי לדאוג? פמפמתי לעצמי וישבתי הפעם רגועה ושלווה באולם ההמתנה. אפילו הבדיקה עצמה לא נראתה לי משום מה כואבת מדי (המרכיב הפסיכולוגי עובד כידוע), לכן הופתעתי כל כך משנתבשרתי בטלפון ש"יש שינוי ברקמה ואת מוזמנת לבדיקה חוזרת בעוד שלושה שבועות"(!).
"יש אפשרות להקדים את הבדיקה?", שאלתי בקול רועד. "לא. התורים ארוכים", פסק הקול שמעבר לקו.
זהו. הפסקתי לאכול, לישון, לחיות.
רועדת ולא מקור
אני תורמת כרונית ל"אחת מתשע". בכל שנה מצלצל אליי קול נשי מטעם העמותה, מברך אותי על התרומה השנתית ושואל בזהירות אם אפשר אולי להגדיל אותה השנה. אני מחדשת את התרומה בתקווה שזה מה שיציל אותי מלהיכנס לסטטיסטיקה המבעיתה, וחושבת בכל שנה מחדש על חוכמת מי שפסק בזמנו: "ברוך שלא עשני אישה". אבל אני אישה, אז אני תורמת.
חברות, נשמות טובות, ניסו להרגיע: "אם זה היה דחוף, היו מזמנים אותך מיד", "תחשבי טוב - יהיה טוב". וניסיתי, השתדלתי. באמת השתדלתי, אבל ספרתי כל רגע באותם שלושה שבועות שהפעם עברו לאט-לאט.
הרופאה שאצלה הייתי אמורה לעבור את הבדיקה החוזרת קלטה אותי מיד ושאלה: " מה את לחוצה כל כך?". "מי לא לחוץ בבדיקה חוזרת?", עניתי, והיא עצרה בהפתעה (לא בדקה את התיק שלי מראש, מסתבר). "אם כך, את צריכה צילומים אחרים", הגיבה תוך שהיא מפרקת בנחת רכיבים ממכונת הרנטגן, מרכיבה אחרים תחתיהם ושורקת לעצמה בנחת. אני, כידוע, עירומה בינתיים ממותניי ומעלה, רועדת ולאו דווקא מקור, ומתפללת בכל נפשי ומאודי שהסיוט ייגמר.
נשלחתי לאולם ההמתנה, תוך ידיעה ברורה שאם אקבל מעטפה חתומה הכל בסדר, אך אם איקרא חלילה לרופא המפענח, יהיו לו "בשורות" בשבילי.
אז זהו, שגם נקראתי וגם נתבשרתי שאני מוזמנת לביצוע ביופסיה, שכן התשובה מהצילום לא כל כך טובה. התור לביופסיה - רק בעוד חודש וחצי. "מה לעשות?", הנידה הפקידה את ראשה בצער.
ספרתי: חודשיים שנקבעו לי לבדיקת הממוגרפיה הראשונה. שלושה שבועות לבדיקה החוזרת. חודש וחצי לבדיקת הביופסיה. סך הכל: ארבעה חודשים ושבוע! איך כל זה מסתדר בדיוק עם הסלוגן הידוע: "אבחון מוקדם מציל חיים"? לא לי הפתרונים.
עכשיו יש לי דיבור ישיר ובזכות (אלליי) אל עמותת "אחת מתשע": תעשו למען השם משהו בעניין התורים המתמשכים האלה, שכן יהיה זה הזוי אם אחת מאיתנו (אני, למשל) תחטוף התקף לב בעודה ממתינה בייאוש למועד שנקבע לבדיקה. וחבל, שהרי לעתים (הלוואי, הלוואי) תוצאת הביופסיה שלילית דווקא.
תחזיקו לי אצבעות. התור שלי יגיע רק במחצית החודש הבא.
שיר גור, מנכ"לית עמותת 'אחת מתשע': "המקרה שתיארה עדי הוא בלתי סביר. אין הצדקה לכך שהיא נאלצה לחכות זמן רב לבדיקות הממוגרפיה וחמור מכך הוא זמן ההמתנה לביופסיה שאינו אמור להימשך למעלה מימים ספורים. אנו מזמינות את עדי ונשים נוספות שחוו קושי דומה לפנות אלינו ולמסור לנו את פרטי המקרה על מנת שנוכל לסייע להם ולטפל בעניין בצורה מערכתית. מספר הטלפון בעמותת אחת מתשע 03-6021717".
לפנייה לכתב/ת 
