"אין יותר מחשב!": למה איומים ועונשים לא יעילים

"עמרי, אני לא מרשה לקפוץ על הספה!"

"עמרי, תפסיק!"

"עמרי, אם אתה לא מפסיק אתה לא הולך היום לחוג שלך!"

"ככה? אז זהו! אין חוג יותר! מי שלא מקשיב לאמא שלו - לא הולך לחוג! נקודה".

מכירים את הרצף הזה? הילד שלנו מתנהג בדרך שלא נראית לנו, אנו מנסים להפסיק את ההתנהגות הזו בכל מיני דרכים ואופנים, אבל נדמה כי הילד פשוט לא שומע אותנו. זה כל כך מעצבן! התחושה הזאת שאנחנו בלתי נראים ובלתי נשמעים, שאנחנו לא מהווים שום פונקציה בסצנה המתרחשת ושאין לנו שום דרך להתערב ולהשפיע - היא בלתי נסבלת ומתסכלת עד אימה.

תוך שניות אנחנו חשים בדחייה ובזלזול שבהתעלמות מאיתנו - "הילד לא שם עליי, לא רואה אותי ממטר. אני אוויר", והכעס הולך ותופח כמו בצק של סופגניה לפני טיגון.

ואז אנחנו שולפים את נשק יום הדין: "אין חברים אחרי הצהריים!", "אין דמי כיס!", או הפופולריים יותר - "אתה לא תתקרב למחשב/טלוויזיה במשך חודש!". זהו, ניצחנו. שקט משתרר, הילד מובס. הוא מפסיק את הפעילות הבעייתית באחת, ובמקביל פוצח בשלל תחינות והבטחות ש"זה לא יקרה יותר" כי "הוא מבטיח" ו"רק עוד פעם אחת!" וכו'.

סוף סוף יש שקט וכולם רואים מי שולט כאן ואומר את המילה האחרונה. ועכשיו אנחנו לא רוצים לוותר או לפתוח שוב פתח לצרות. אמרנו - וזהו! וגם חשוב להיות עקביים, לא?

אבל למחרת אנחנו שוב נדרשים לסוגיה. הילד לא מפסיק להפעיל את קסמיו ותחנוניו כדי להסיר את רוע הגזירה, וגם לנו לא קל. אחרי שהתפוגג הכעס תפסו את מקומו רחמים ואשמה, ואלה לא נותנים לנו מנוח. אנו רוצים לחזור לשגרה, לנעימות ולאווירה הטובה, אבל עכשיו זה מורכב. רוחות רעות מנשבות בבית וקשה להתעלם מהן.

וכאילו לא די בזה, אנחנו גם צריכים לעמוד על המשמר ולהשגיח שהעונש יתממש במלואו: שהילד לא ילך לחברים, שלא יראה טלוויזיה... קשה! מהר מאוד אנו מבינים שגם אנחנו נענשים מכל הסיפור הזה. מה נגיד לו עכשיו?

שמעתי כבר על הפחתה של שני שלישים על התנהגות טובה, קיצור העונש תוך הסבר מנומק (ואיום על מה יקרה אם הדבר יחזור על עצמו), אבל איך שהוא אנחנו בכל זאת חשים אי נוחות. איך להגיד? יצאנו קצת טַמבלים.

"אז מה את אומרת בעצם?", אני רואה אתכם מרימים גבה, "בלי איומים? בלי עונשים? איך אפשר?". כדי לדעת מה יעשה בכל זאת העבודה, הנה כמה נקודות למחשבה ולבדיקה:

1. האם זה יעיל?

בינינו, האם מעבר לאפקט המרשים המיידי (שגם הוא מתפוגג עם הזמן) של האיום נרשם איזה שהוא שינוי ממשי? האם יש למידה המחזיקה מעמד? נאדה. שום דבר.

הנסיינים (קרי: ההורים) מדווחים כי זמן קצר אחרי שהעשן מהאירוע מתפוגג, שוב נרשמת פעילות לא רצויה באותו תחום בדיוק. כלומר, האיום והעונש לא באמת השיגו את המטרה. המסקנה הבלתי הנמנעת: הכלי לא יעיל.

לא רק שלא נרשם שיפור ושינוי בעקבות האיום או העונש, ההתנהגויות הבעייתיות של הילדים רק הולכות ומתרבות, הולכות ומשתכללות. האיומים כבר לא אפקטיביים, הילדים פחות נבהלים ומושפעים וחלקם אף מתגרים בהוריהם: "נו, מה עכשיו? חודש בלי טלוויזיה?" במילים אחרות: "קטן עלינו. אנחנו לא מתרגשים. הנשק שלכם כבר לא עובד עלינו".

2. מכניסים הביתה רוחות מלחמה

הורים אומרים לי לפעמים: "אני רוצה לפגוע בו איפה שהכי כואב לו. ככה הוא יבין: עכשיו הוא כבר לא יקבל את המחשב או המשחק החדש שהבטחתי לו". אז כן, זה באמת פוגע בול אבל מכניס הביתה שפה (לאו דווקא מילולית) של מאבק, רצון להכאיב, כעס והתחשבנות. ואם אנחנו עושים את זה, למה שהילדים שלנו לא יעשו את זה לנו דקה אחר כך?

"אני רוצה לפגוע בו איפה שהכי כואב לו" - זאת הדרך?(צילום: shutterstock )

3. תהיו המילה שלכם

אפילו אם בא לכם להטיל פצצת אטום בגודל התסכול שלכם, תחשבו טיפה לפני שאתם שולפים את האיום והעונש. המחויבות שלנו לא מסתיימת באמירה, יש לזה גם המשך שצריך לחיות איתו. האם אתם באמת מתכוונים לממש את האיום? האם אתם יכולים לחיות עם העונש שכרגע הכרזתם עליו?

אם התשובה שלילית, עשו הכל כדי להימנע מכך. כמה פעמים תוכלו לשבור את המילה שלכם ועדיין לשמר את הדימוי הרציני שלכם בעיני הילדים?

4. איימת - קיימת

הילד המשיך בפעולה הלא רצויה? זה הזמן לפעול בהתאם להצהרה: ללכת עכשיו הביתה מהגינה כי הזאטוט במצב רוח קרבי והודעתם שבפעם הבאה שירביץ אתכם הולכים, לא לקנות צעצועים כי הילדים לא שומרים על הקיימים, ואפילו להתעקש שיקום מהשולחן באמצע ארוחה כי הוא משתולל. איימת? קיימת.

חייבים להימנע גם מאיומים ש"מתפלקים" לנו בלהט הרגע ולא נוכל לממש, כמו "אם את לא באה איתי מיד אני הולכת ומשאירה אותך פה לבד". האם ייתכן שזה יקרה? לא לכך הכוונה בהנחיה "לרדת לגובה העיניים של הילד", ולא לשם אנחנו מכוונים.

5. כמה זמן יחזיק העונש?

מה מטרת העונש? אנחנו רוצים ללמד את הילד איך להתנהג נכון, שהוא יבחר בהתנהגות הרצויה. אם הוא מאבד כפייתי של חפצים - איך חודש בלי מחשב יעזור לו להיות אחראי יותר? אולי לזמן מה הוא ישתדל יותר, אבל האם הוא יצליח להבין למה חשוב לשמור על החפצים האישיים שלו? האם הצלחנו ללמד אותו את חשיבותה של לקיחת אחריות ואיך עושים זאת? האם הוא הרוויח למידה משמעותית לחיים? כנראה שלא.

6. מה הקשר?

כדי שהעונש יהיה אפקטיבי, כדאי מאוד שיהיה קשר בין העונש למעשה, כך באמת יתרחש פה משהו בעל ערך. למשל, הילד שלכם לא מתקשר כשהוא מגיע לחבר, אף על פי שביקשתם והוא הבטיח מיליון פעם שיעשה זאת. מה עושים? איך מלמדים אותו להתחשב ולזכור גם את הצרכים שלנו? האם למנוע ממנו דמי כיס? לאיים בביטול הנסיעה לאילת שהבטחתם?

הרבה יותר פשוט לאסור עליו ללכת לחבר, מאחר שאתם רואים שהוא אינו בוגר מספיק כדי ליידע אתכם. האמירה צריכה לכלול גם את האפשרות שלו לתיקון, בנוסח "ברגע שתהיה בוגר מספיק ותוכל לזכור להתקשר, תוכל לחזור וללכת לחברים אחר הצהריים". פשוט ויעיל, לא? האחריות עכשיו במגרש שלו וההחלטה בידיו.

7. האם חשבתם איך הילד שלכם מרגיש?

בכל המקרים שבהם הילד התנהג שלא כשורה והוענש או ספג איומים, גם אם הוא כבר "מחוסן" וכביכול לא אכפת לו, זה עדיין מעליב, מקטין, פוגע ונצרב בתודעה. זה מיותר ופוגם בעבודה הטובה שאתם עושים.

אם אתם נתקלים בקושי ולא מצליחים לחולל בכוחות עצמכם את השינוי המיוחל, אני מזכירה לכם שזה אפשרי וניתן ללמידה. אל תהססו להתייעץ ולהרחיב את ארגז הכלים שלכם, כי לא פעם שינוי קטן יכול לגרום להבדל גדול.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן