"לקחתי ריטלין כדי ללמוד ונכנסתי לדיכאון קשה"
הורים ומורים רבים דוחפים למתן ריטלין לילדים בעלי הפרעות קשב, אך יש גם מי שנפגע מהתרופה הפופולרית ותופעות הלוואי שלה. סטודנט מספר על הדיכאון שאליו נקלע אחרי שבסך הכל ביקש להתרכז טוב יותר בלימודים ובמבחנים
אני יושב במבחן מועד א' בקורס חוזר "חדו"א 2 להנדסת חשמל" ומחשבות רעות רצות בראשי בקצב מסחרר. אני מנסה להדוף אותן ולהתרכז במבחן, אך ככל שאני מנסה להתרכז יותר כך קצב הופעתן של המחשבות הולך וגובר.
ארבע שעות אני "מבלה" ככה, יד שמאל מסתירה את העיניים כדי שאנשים לא יראו שאני בוכה, ויד ימין עדיין מנסה לסיים את הבחינה. אף אחד בכיתה לא שם לב, לא הסטודנטים ולא הדודות החביבות שהשנים נתנו את אותותיהן בטווח הראייה שלהן.
עם תום הבחינה יצאתי החוצה. לפתע הרגשתי כאילו גרזן ננעץ בראשי וחצה אותו לשניים, מלווה בכאב שלא חשתי מעולם. אם ברק היה פוגע בי, זו בטח הייתה התחושה של מכת החשמל העצומה. זה היה השלב שבו הגוף והנפש לא יכולים לשאת את הכאב יותר.
עוד כתבות על ריטלין:
- לנוער עם הפרעת קשב מומלץ לצרוך ריטלין לפני הנהיגה
- רופא המשפחה יוכל לרשום ריטלין לכל דורש
הפרעות קשב: אפשר גם בלי ריטלין
חיפשתי מקלט לברוח אליו. ידעתי שיש לי תור שקבעתי לפסיכולוגית באוניברסיטה מבעוד מועד, וחיכיתי לראות אותה כבר, הפעם יותר מתמיד. זהו, אני לא יכול להמשיך להסתיר את הכאב שמלווה אותי בעוצמה חזקה בארבעת החודשים האחרונים, והיה ברקע כל חיי.
הגעתי לפגישה בחדר שאותו אני פוקד בתדירות בשלושת החודשים האחרונים, אך הפעם המצב שלי היה הרבה יותר קשה. לקח לפסיכולוגית כמה דקות לעכל את ההתדרדרות המהירה במצבי, וכנראה שזה היה קשה גם לה, כי ראיתי דמעות זולגות על לחייה. אני רגיל שאנשים בוכים לידי, אבל בדרך כלל בגלל שאני מצחיק אותם, ולא כי הם רואים שאני מרוסק.
הבנתי את חומרת מצבי: גרמתי לפסיכולוגית שלי לבכות, ואני חייב לבצע שינוי של 180 מעלות. הייתי רוצה להגיד שכך גם עשיתי, אבל כנראה שהסיבוב שלי היה של 360 מעלות, כי חזרתי לאותה נקודה. לקח לי כמעט שנתיים להשתחרר מכבלי הסבל, ולצערי זה קצת מאוחר מדי. כנראה שאצטרך לסחוב את הצלקות עוד כמה שנים טובות.
שמחת החיים דעכה
אז איפה הכול התחיל ואיך זה קשור לריטלין? "למדתי" למבחן עם חבר מהלימודים, הנוירולוג רשם לי כדור ריטלין של 20 מיליגרם, שהיווה עליית מדרגה משמעותית מה-10 מיליגרם שניסיתי לפניו. כדור העשרה מיליגרמים עשה לי רע: לא הצלחתי לישון במשך שלושה לילות, סבלתי מכאבי ראש ומעוד הרבה אזהרות שמצוינות כתופעות הלוואי שלו.
כשלקחתי את כדור ה-20 מיליגרם הרגשתי לראשונה שאני מצליח ללמוד. אני, שאף פעם לא קראתי חצי ספר, ואפילו לא עמוד אחד שלם, שסוחב חיים בהם אני לא מבין איך אני שורד את המסגרות השונות: תיכון, מכינה, שני קולג'ים בניו יורק והדובדבן שבקצפת, הפקולטה להנדסה באחת האוניברסיטאות בארץ. אחרי כל המקומות שעברתי והייאוש שקשור בהם שקשה להסביר במילים, פתאום מצאתי את עצמי יושב ולומד ארבע-חמש שעות ברציפות, ההרגשה היתה מוזרה מדי עבורי.
הרגשתי שאני עושה משהו שאני לא אמור לעשות, כאילו שאני משתמש באיבר בגוף שאני לא אמור להשתמש בו. הריטלין אפשר לי גישה לאותו חלק במוח שבו אני לא אמור להשתמש. הרגשתי שמשהו "נפרץ" אצלי בראש, כאילו היתה לי פגיעה שכל החיים שכבה בשקט, עד שהריטלין ניער את העניינים. מאותו רגע יצאתי מהמסלול. שמחת החיים דעכה, נכנסתי לדיכאון והחיים שלי התחילו לקרוס.
בהתחלה הייתי די משועשע מהמחשבה שאני בדיכאון, כי זה נראה לי לא הגיוני לחלוטין. עברתי המון מקומות בחיים, ותמיד אמרו לי שמאז שהגעתי שמחת החיים עלתה בצורה גורפת. הייתי בטוח ביכולת שלי לעשות לאנשים שמח.
ארבעה חודשים עברו בהם לא הבנתי למה אני לא מצליח לחזור לעצמי. ככל שניסיתי לשמור על שגרת חיים בריאה, כך גבר קצב ההתרסקות, ולא הבנתי למה זה מגיע לי, ולמה אני לא מסוגל לצאת מזה.
כתוצאה מכך התרחקתי מהלימודים, וזה עזר לי לצאת קצת מהדיכאון. חשדתי שהלימודים עשו לי רע, אז לקחתי הפסקה גדולה וטסתי לחו"ל לכמה חודשים, וכשהרגשתי שאני חזק מספיק חזרתי לארץ. עם שובי חזרתי גם ללימודים, בתקווה שדברים יתנהלו טוב יותר. חשבתי שרק נסיבות חיי היו הגורם לסבל שלי.
"אנשי המקצוע לא ידעו מה עובר עליי"
כמה ימים אחרי שחזרתי לקחתי ריטלין שוב, בהמלצת נוירולוג. מרגע שעשיתי את זה ההחלמה שלי התפוגגה תוך שניות. מאז אני חי עם כאבים ולחצים שקשה לי להסביר. הקוגניציה, הזיכרון וגם הריכוז שלי נפגעו, ואני תקוע בשלב בו אני מנסה לגשר על הלחצים. אני פוקד מדי שבוע בשנתיים האחרונות המון אנשי מקצוע שונים, מוציא על כך עשרות אלפי שקלים ובינתיים ללא הועיל.
אחריי שנתיים בהן אני מנסה בעצמי להרכיב את הפאזל של חיי, לפני חודשיים שלפתי זיכרון מתהום הנשייה שעשוי להיות קשור למה שעובר עליי. כשהייתי בן שלוש שיחקתי בחוטי חשמל, התחשמלתי ואיבדתי את ההכרה. מאז העולם נראה לי שונה במקצת. אני רגיש יותר לסביבה, לאור, לקול, לריח וגם לאנשים.
אני רוצה לסיים את הטור במסר אליכם, הקוראים. לאורך הטיפול נחשפתי לאטימות גדולה והכנסתי לגוף שלי המון
דברים שעשו לי רק רע, ללא סיבה. לא נתקלתי באיש מקצוע אחד שיכול היה בבירור להגיד מה עובר עליי.
לקיחת הריטלין אפשרה לי לשבת ללמוד, אבל אם הגוף שלי תמיד הגן עליי כשלא אפשר לי לעשות זאת לפרק זמן ארוך, כנראה שהיתה סיבה טובה לכך. מה שקרה לי יכול לקרות גם לילד שלכם. אם הוא מתלונן שמשהו מציק לו, או שאתם רואים שיש לו בעיה להשתלב בחברה, תקשיבו לו, לפני שאתם פונים אל מערכת החינוך או הרפואה הציבורית שיעשו זאת עבורכם. הוא קודם כל הילד שלכם.
מזדהים? כתבו לכותב הטור
לפנייה לכתב/ת 
