לא רוצה למות כמו אחיו - בנימין חולה ב-COPD
אחרי 35 שנות עישון, התגלתה אצל בנימין שטרית מחלת ריאות שאינה מאפשרת לו לנשום ולצעוד אפילו מרחק קצר. אחיו התאום כבר נפטר מהמחלה לנגד עיניו, אך תרופה שאולי תיכנס לסל מפיחה בו תקווה. "אינני מאחל את המחלה לאויביי", הוא אומר
חשבו על עצמכם הולכים למכולת ליד הבית, מרחק של כמה מטרים ספורים, וכמעט מתמוטטים כי אתם לא מסוגלים לנשום. או אולי יוצאים לסרט עם חברים, אבל רק המרחק שאותו תצטרכו לעבור ברגל בין קופת הכרטיסים לאולם מטיל עליכם אימה. אפילו לעלות קומה אחת ברגל, ללא מעלית, נראה כמו תסריט אימים שבסופו אתם פשוט עלולים למות מחנק.
זוהי מחלת ה-COPD, מחלת ריאות חסימתית כרונית, שבה אני לוקה. מחלה שממנה נפטר אחי לאחר שנים של סבל, ועכשיו אלו הפחדים והקשיים שאני חווה יום-יום, שעה-שעה.
קראו עוד על COPD:
- COPD: המחלה שהורגת מעשנים. 10 עובדות
"לא ידעתי לאיזה סיוט אני נכנס"
כל חיי הייתי מעשן כבד, אבל השינוי המשמעותי בחיי קרה ב-2007, אחרי 35 שנות עישון כשהייתי בן 53. נסעתי עם משפחתי לטיול ביוון, וביום האחרון לטיול חשתי ברע והתקשיתי לנשום. כשחזרנו ארצה ניגשתי לרופאת המשפחה, שהפנתה אותי בדחיפות למיון בבית החולים בילינסון. לא ידעתי בכלל לתוך איזה סיוט מתמשך אני נכנס.
הצוות הרפואי בבית החולים החל מיד בסדרת בדיקות, ובין השאר עברתי CT שגילה שלקיתי ב-COPD, מחלה כרונית שמלווה את החולה לכל חייו. אושפזתי במשך עשרה ימים והופניתי לד"ר דוד שטרית, מומחה בתחום הריאות, שמיד רשם לי טיפול תרופתי במשאפים ושיקום ריאתי.
כמו כן, קיבלתי הביתה מחולל חמצן ובלון חמצן נייד, שמשמש אותי מחוץ לבית. בעקבות הגילוי פניתי למוסד לביטוח לאומי והוגדרתי כנכה 100% לצמיתות.
מאותו רגע חיי השתנו מהקצה אל הקצה. הקשיים של המחלה רבים ומשפיעים עליי בפן הפיזי, אך גם בזה הנפשי והחברתי. התאשפזתי כבר מספר פעמים בעקבות התקפי נשימה קשים שלא יכולתי להתמודד איתם, אפילו באמצעות התרופות שאני מקבל כבר היום.
כל מאמץ קל גורר התקף
במזג אוויר חורפי אני חייב לחמם את הבית ולשמור על עצמי מפני שפעת או כל וירוס פשוט שאנשים בריאים מתגברים עליו ללא בעיה. אני סובל מנפיחות וכאבים ברגליים, דבר שמקשה עליי ללכת מרחקים ארוכים, וזאת בנוסף לקשיי הנשימה. אני נזקק לעזרה של משפחתי אף בפעולות הבנאליות ביותר שכל אחד עושה ביומיום, שכן כל מאמץ קל גורר איתו התקפי קוצר נשימה קשים.
אינני יכול להתקלח ולהתלבש לבד, ואפילו לא לשרוך נעליים ללא עזרת אשתי. העירייה העמידה שלט המורה "רכב שמור לנכה" ליד ביתי, כדי שלא אצטרך לחפש חניה במרחק רב מדי, כזה שידרוש הליכה מרובה.
בנוסף לקשיים הללו, ישנו כמובן הפחד מפני השלכות המחלה. אחי, שהיה גם הוא מעשן כבד במשך 32 שנים, נפטר ממנה לאחר סבל של שלוש שנים. אי אפשר לתאר מה עובר על אדם הרואה מישהו מבני משפחתו מת לו מול העיניים, בעיקר כשאותו אדם סובל ממש מאותה מחלה.
אני יודע שאני עלול למות מהמחלה הזו בכל שנייה. התקף נשימה אחד קשה מדי - וזה הסוף. רק לפני שבועיים עליתי במדרגות לביתי ומיד זעקתי לאשתי שאין לי אוויר, שתביא את המשאפים. הייתי כפסע מן המוות. בבדיקה שערכו לי בעקבות המקרה גילו חסימה קשה מאוד בריאות.
לנשום זה פריבילגיה
איך אפשר לתאר לאדם שאינו יודע מהם קשיי נשימה את התחושה האיומה הזו? התחושה שהחיים זולגים לך מבין הידיים בתוך דקות. עצרו את נשימתכם כמה שתוכלו, וכשתרגישו שאינם יכולים להמשיך שאפו מיד אויר. אך לאנשים שחולים ב-COPD אין את הפריבילגיה הזו. כן, הפריבילגיה של פשוט לנשום! תחושת המחנק והכובד בריאות, הזעקה לאוויר שאינו נכנס לגוף - אין פחד גדול מזה. זוהי מחלה שאינני מאחל לגרועים באויביי.
אחי הגיע למצב שבו נזדקק לאינהלציה ידנית, שאותה לקח איתו לכל מקום. לצערי, ועל אף הפצרותיי, לא הפסיק לעשן גם לאחר גילוי המחלה. כשהגיע לטיפול נמרץ אשפזו אותו במשך חודש ונאלצו להחדיר לו צינור חמצן דרך הגרון. בתום כל ההתקפים והאשפוזים הוא נפטר מהתקף חמור, לאחר שניסיונות ההחייאה של הצוות הרפואי לא הועילו.
כיום התרופות שאני מקבל מצליחות להקל את המצב רק במעט. חיי אינם חיים. כשהשתתפתי בניסוי לתרופה חדשה בשם "אונברז" בבית החולים מאיר בכפר סבא, שמועמדת להיכנס השנה לסל התרופות, היא חוללה בי פלאים. חזרתי לנשום ולקיים חיי חברה תקינים, מה שאף תרופה אחרת לא הצליחה לעשות.
משרד הבריאות חייב להרחיב את סל הטיפולים לחולי COPD, ולאפשר שילובי טיפולים שונים הניתנים כיום בכל העולם, כדי להקל את חיי החולים. אם קיימת תרופה שמשפרת לאין ערוך את איכות החיים, מדוע היא אינה כלולה בסל? כך לא נוהגת מדינה מתוקנת. אני מקווה שהדבר ישתנה, ובמהרה, כי לנשום זה לא מותרות, זה לא סתם "כאב ראש". זה עניין של חיים או מוות.
לפנייה לכתב/ת 
